זבוב עייף מעיר אותי
בין החמסינים.
אני לא יכול לסבול יותר
את הארץ הקופחת על ראשי.
נמאס כבר מהכל ,
אני מכבה את חיים יבין
והולך לישון מוקדם.
קורא מגזין כלכלי .
הזקנה מלמעלה נרצחת בידי סטודנט רוסי
ממש עכשיו ,
אבל זה לא הסיפור שלי .
אני מבעיר לי אש ומצייר על הקירות ,
עזוב על אי בודד ,
מפסל במימיות .
הכל כל כך סוחב,
כל כך ידוע.
אני חוזר להיות האדם הראשון.
חורץ על הקיר את בדידותי,
יום ועוד יום ועוד יום ,
כמו מאסר עולם.
חופר בכפית את הדרך אל האור.
והסוהר השמן שבשמיים מביט אלי
וצוחק צחוק גדול.