כשחוזרים הביתה
והמנורה מאירה בעקמומיות על ספר ישן
באור צהוב.
זורקים את המעיל על המיטה,
שמים את השיער מאחורי האזניים,
ומתנשפים.
העייפות מכה בך מצד אחד והאנדרנלין שוצף
מהצד השני.
אתה שותה משהו וזורק משפט באויר,
משפט שמתיימר לסכם את כל היום .
אחר כך אתה רוצה משהו,
וחושב שאתה כבר עייף בשביל לרצות,
בשביל לרוץ ,
בשביל להתערבב במרק הדחוס של הקונפליקטים.
בשביל להתווכח עם עצמך ויכוח קיומי פילוסופי
בזמן שהשכנה סוניה נוחרת בקומה ג'.
קורי שינה עוטפים את בני הבית .
אתה עוד רוצה לחיות,
להעביר כמה שעות עד הזריחה ,
להתרוצץ בין הצללים עם נר מטפטף או עששית
ולהקדים את זמנך.
אתה הולך לישון ומתהפך במיטה,
פתאום אתה קם ואתה מתהלך בחשכה
כלוחם שוורים ,
מסביבך קהל הומה.
כל וילון מרשרש מהרוח הוא יציע,
כל צעד הוא על פי תהום.
ואז אתה מתחרט
ומרים את השמיכה ומתכסה.
כמה נעים ברחם הזה ,
להיות עובר חסר דאגות.
אחר כך אתה קם שוב,
טוב, ברור שאתה לא תצליח לישון.
אתה הולך למקרר ופותח את הדלת
ויושב מול האור שלו,
קר לך אבל אתה אוהב את הסטטיות הזאת.
וככה אתה נרדם ,
ומצדך לא לקום לעולם.