הייתי שם וראיתי הכל, עמדתי מול החור השחור.
ראיתי איך זורקים את הגופה, עטופה בלבן שתמצא לעצמה את
התנוחה.
הבכי מסביב עוד חודר לי אל תוך הדם, כל יום מחדש כשאני נזכרת
שהייתי שם.

הייתה שמש צורבת והאדמה להטה, וכל מה שחשבתי עליו הוא איך
מסתדרים בלי מזגן בתוך הבור החשוך הזה והחם?
הייתה שם השכנה יפה, שנראתה כאילו היא הגיעה לחתונה ואולי זה
בגלל שהיה יום חמישי והיא בדיוק יצאה מהמספרה. אבל אני זוכרת
ששאלתי את עצמי לגביי התסרוקת הגבוהה והמוקפדת, שבה הגיעה כמו
לארוע חגיגי, אולי היא פשוט התבלבלה.

פתאום הופיעו עננים כאילו הזמנתי אותם, פתאום נעשה קצת יותר
קריר כאילו במיוחד בשבילך.
אמא עמדה לצידי ומילמלה בשקט חודר שכזה קורע לב, "זו לא אמא
שלי, זה רק הגוף. אמא שלי נמצאת כבר במקום אחר".
אבא עמד לצד החור הפתוח, שנראה לי מאיים לבלוע כל מי שיתקרב
אליו, וניסה למלא את מקום הבן שמעולם לא היה לך.
סבא נשבר אחרי שתי מילים בלבד, ואבא נאלץ להמשיך בקדיש לבד,
אוי אבא כמה כאב לי לראות אותך מתמוטט, כאילו הבאת למנוחות
בשנית את אמא שלך, 17 שנים אחרי פטירתה.

ניגשתי אלייך ואחזתי בידך, השתדלתי להרגיע ולעזור במילה חמה.
לחשתי באוזנייך את מילות הקדיש. כדי שסבתא תזכה שיאמרו אותו
אחרי לכתה בטרם יסגר הגולל מעל לגופה.

הלחישות מסביב לא אחרו להגיע, לכולם זה הפריע שאני הקטנה ועוד
נערה צעירה אומרת קדיש על סבתא שלה. בתוך כל ההמולה שנוצרה
הרמתי קול צעקה וביקשתי קצת כבוד למנוחה "כן זו סבתא שלי למי
שלא זוכר, מגיע לה שיואמרו עליה קדיש קרובי משפחה".

כולם השתתקו והרב הכרסתן, נעמד אל מולי וסינן מבין שיניו
"גיוועלט". ואני כאילו אחז בי שד סיננתי כלפיו "את הדין אני
אתן על מעשיי מול מי שצריך ולא אל מולך כרסתן, חוצפן, נושא
קללות בבית קברות שכמותך. אם צריך לשלם בעבור מעשיי אשלם, אך
סבתי תזכה לקדיש מכובד מפיו של בן משפחה ולא זר מן הקהל".

זהו, נגמר, כולם מתפזרים ואנחנו לכיוון הבית נוסעים. אמא וסבא
התיישבו על הארץ בלב הסלון. אחי ניקה, אחותי בכתה ואבא הסתובב
חסר אונים, מנסה למלא חללים ריקים.

בערב הכנתי לעצמי לאכול, נסגרתי במטבח התרחקתי לרגע מהכל.
פתאום צרחה פילחה את השקט, כולם רצו אליי ושאלו מה קרה? ואני
אפילו לא הבנתי על מה ולמה המהומה? סבתא, צרחתי במיוחד בשבילך,
אם לא שמעו שם למעלה כשדפקת כדיי להיכנס, עכשיו הם בטח יודעים
שהגעת כי פתאום בחוץ החל לרדת גשם והעולם נעמד.

יצאתי לרחוב, אל בין הטיפות ונתתי לדמעות לשטוף את הפנים
הלוהטות. סבתא, עכשיו אני יודעת, את באמת כבר לא כאן, אבל שם
למעלה בין כל המלאכים נוסף מלאך אחד יקר, המלאך שלי.

סבתא אני אוהבת אותך. עד שניפגש שוב.