אני נושם את הרוח, אני מטוגן בשמש, ישן בצל של הירח, ועומד על
הקצה... זהו אני, וזה הסיפור שלי...

לפני המון שנים נולדתי, במקום מלא כבישים, מלא בניינים ובעיקר
מלא באנשים, אנשים מוזרים, אנשים זורמים, וככה גדלתי בין הכל,
בין הטוב והרע, בין הרעש של המרכבות הענקיות, והזוהמה שלהם,
והייתה זוהמה בשפע!
ועם השנים איכשהו גדלתי, די בהצלחה... נהייתי גבר, או שככה
אומרים, עברתי כל מיני דברים מוזרים בדרך, כמו בית ספר, הלכתי
לצבא, ואחרי כמה שנים כבר סיימתי, עברתי כל זה כאורח, שום דבר
מזה לא יישאר אצלי, כמו שאומרים, לנצח, ואין שום סיבה שמשהו
מזה יישאר איתי לנצח, כי זה עבר, עבר מהר וללא תכלית... סתם
עבר, ואני היום הרבה יותר מבוגר, אחרי שני הדברים שהזכרתי, אז
הייתי חופשי, בעצם כבול, אז הייתי חופשי, הייתי עושה את מה
שאמרו לי, הייתי חי על מה שאמרו לי, הייתי לא אני, כי קשה
להיות אני.
אז עכשיו אני אני, אני עובד כמה ימים, אני יושב כמה חודשים,
אני גר קצת כאן, קצת שם, חוזר אל ההורים, הולך לטיול קטן, עובד
כמה ימים ויושב כמה חודשים... כמו שאמרתי, קשה להיות אני.
כל הזמן הייתי כאן, בלב הזוהמה, חייתי ונשמתי זוהמה, והכי
הכי.. אהבתי זוהמה, סאנה וחיים מהירים סוערים וסיפוקים חולפים.
היו לי קשרים רפים, למרות שכמעט התחתנתי כמה פעמים, אבל, זה לא
אני.
עד, שיום אחד, בוקר אחד, קמתי, אז מצאתי את עצמי נגעל, נגעל
מכל הרעש, מכל הזוהמה, מכל הדברים... ובעיקר, מהאנשים, בכל
מקום היה אנשים! אפילו אצלי בבית, הייתי חייב ללכת, לברוח,
לנשום ולהיות אני באמת.
ארזתי כמה דברים, ואת כל חסכונותיי, ועליתי לאוטובוס, לאוטובוס
שנוסע דרומה, הכי דרומה שאפשר, נסעתי כמה שעות, עד שהאוטובוס
נעצר, אמרו שזה הכי דרומה.
ירדתי, גם שם היו אנשים, גם שם היו בניינים, אבל שם היו הרים,
קניתי לי אוכל ומדברים לשתות, דברים שיספיקו לי להמון ימים,
שמתי הכל בתיק של המזרון, והתחלתי ללכת, אל ההר הכי גבוה שאפשר
לעלות עליו, אז הוא יצא די קטן לעומת האחרים, אבל זה היה הר,
לבד, שקט, אוויר... כל מה שהאדם מקווה לעצמו... כאן אהיה, כאן
אחיה.
ומאז אותו רגע עבר הרבה זמן, אני עדיין כאן, ישן באותו מקום,
על המזרון, באמצע ההר, הראש שלי אל על, מביט בשמיים הכל-כך
כחולים, מחשבותיי בהירות, חשבתי כמעט על כל מה שאפשר לחשוב,
אני מתחיל להשתעמם פה, אני כבר למעלה מארבע שעות יושב כאן לבד
על ההר, ואין מה לעשות, יש כאן אפילו זבובים, והשמש שורפת,
ואולי יש חיות.
אני ארד לעיר, אבלה שם את הלילה, ומחר אחזור לביתי האהוב...
לאנשים היפים, לשמחת החיים..