לפניו היא צועדת בחשש,
אליו מבט היא לא מפנה,
הפחד שולט בלבה.
היא מפחדת אך היא ממשיכה.
היא רק רוצה להרגיש שוב אותו,
שוב הרוגע ושלווה.
כאסיר שצועד את צעדיו לפני הכיסא,
צעדיו לפני מותו, אך היא ממשיכה אליו.
היא יודעת שאם תעצור הוא יעלם ויותר לא יחזור,
היא רועדת, מתקרבת,
עומדת בצל, בחשכה.
לאט לאט מרימה היא מבט,
הוא עומד עם חיוך מרושע, צוחק וקורא לה לבוא.
והיא הולכת, מקבלת את הפקודה.
באה, מקבלת את חיבוקה,
לאט מתרחקת, יודעת שזו הייתה טעות,
היא חזרה אליו כמו שכולם ציפו,
היא חלשה, היא מכורה והיא שייכת לו.