ככל שאני מביט, חודר, משהו קורע ממני חתיכות פראיות של ילדות,
חתכים שהיום נשאר מהם רק קליפות של זיכרון, נושך את השפתיים
רוצה להרגיש, לחזור לשם. עין זרה מה היא כבר רואה...
את הוינטלטור הכסוף מעל מזנון הספרים פורע את הווילונות הלבנים
הגדולים בהם היינו מתגלגלים ממלאים אותם צחוק, את הטלוויזיה
שחור לבן הגסה שהאפילה מעל ראשינו, הספה הירוקה שתחתיה עמד צבא
של חיילים מפלסטיק, את אימא עושה ספונג'ה חושפת את הרצפה
הקרירה ונורית, נורית צלמת שלא בחסד שהופיעה פתאום עם מצלמת
כיס והעמידה אותנו אל מול האור ועל כך אני מכיר לה תודה.
אני ואיתן עומדים עם גופיות ומכנסיים קצרים מאחורינו החלון
הגדול דרכו מתפרע האור על רקע שיח הבוגנויליאה עם הפרחים
הוורודים. אני עומד חצי משבצת לפני איתן מחוץ לרבוע האור
שהתפלש על הרצפה, נמוך ממנו בחצי ראש, הידיים מוטות לצדדים.
עבד נאמן. איתן עומד כמו נסיך מהאגדות , יד שמאל על המותן,
רגליו הדקיקות כמעט ונעלמות מסונוורות תחת מעטה השמש, משקפיו
החומות הילדותיות נסתרות ואינן נראות, אלומת אור עוטפת אותו-
דמות מלאך. סנשו פנצ'ו ודון קישוט, המלך והעני, טוני ודגי.
תמיד אתה היית טוני. זוכר איך היינו רצים פשוט רצים כמו
מטורפים לפתע היית תופס אותי כורך את ידך סביב צווארי עד
שרגליי היו קורסות תחת משקל גופך, נופל לקרקע ואתה בלי רחמים
עם כף ידך מוחץ את פניי לאדמה דוחף לפי גושי עפר, דשא, כל מה
שידך השיגה, נושך אותי בלחיים, שפתיים שלך רטובות. ואני כבר
ברגעים האחרונים לפני המוות, נחנק, בוכה, מתחנן והוא לא מרפה
לא מרפה, פתאום אני לא יודע מאיפה, כוח עצום היה מתפרש
לזרועותיי ומתפרץ לעברך מעיף אותך, מפיל אותך. אני מנצל את
ההפוגה ובורח שומע אותך מרחוק צועק : "אם לא תרביץ לי חזרה אני
אהרוג אותך", עוד אחד ממשפטי המופת שלך.
הפראות שלך. בחורף, ערומים הוא ואני אין איש בחוף, נכנסים
לים. אני- צעד, צעד, הקור מכאיב לי העור נמתח נקודות קור
דוקרות את כל הגוף, איתן מרביץ ספרינט לתוך המים חותך את הגלים
צולל עמוק פנימה הכאב חולף מעליו, פורץ מעלה בקריאת ניצחון
וצורח מול שאון הגלים : "עד לסלע, עד לסלע" ואני כוח לא ברור
מכופף אותי מתחת למים לסלע, אליך. המים הקפואים צורבים, המלח
שורף את העיניים אבל הייתי חייב להגיע אליך הייתי שלך כמו נתון
בנוסחה מתמטית- כמו שהייתי חייב להגיע אליך לניו-יורק, אחת
מתחנות המעבר שלך. באתי עד לשם ולא לקחת אותי למנהטן ולא
ל"קאטס" אלא להגשים את החלום שלך, למצוא את המהדורות המקוריות
של מארק טווין, "את מארק טווין לא נמצא במנהטן" הסברת לי ומשכת
אותי לפינות, סמטאות מפותלות בעיר שהמוות שם דוקר אותך, הולכים
מהר אסור לעמוד, תמיד בתנועה, איתן מדבר אנגלית חצופה, גסה, עם
סוחרי הספרים הליטאים, האיטלקים והאירלנדים כבדי הגוף שריח
אלכוהול נודף מהם. אפילו אז הפחדת אותי, פחדתי מהכוח שלך. אחרי
פיתולים ארוכים מצאנו מהדורה מ 1904, היית מאושר כרכת את ידך
סביב צווארי הרגשתי את הנשימות שלך, אבל הרגשתי יותר, חשתי את
הים, את הסלע, את הנשיכות שלו בלחיים, את טוני ודגי, את שיח
הבוגנויליאה הוורוד, את ריבוע האור שתמיד רציתי להיכנס אליו,
להרגיש את הפראות של איתן. בניו-יורק הרגשתי.