קראתי לך, הכנתי לך מקום
ציפורים עפות, ואת רוצה איתן לעזוב
לעזוב אותי, ולעוף למקום רחוק יותר, חם יותר
ואולי תחזרי, אולי לא.
אחכה בשבילך.

הכי חם יהיה לך פה, איתי.
אהבתי אלייך כמו תשוקתי לאוויר
במקום חנוק... כל כך חנוק
קשה לי לנשום, בלעדייך
הדמעות זולגות ואינני מבינה מדוע
האם זה חוסר האוויר,
או העובדה שאת הנשימה שלי

ואת לא כאן.
וקשה לי, קשה לי לנשום
גוססת בלעדייך, מחכה למותי, בשקט
פן תשמעי את זעקתי ותחזרי מתוך חובה
למקום בו קר לך, ובו את אינך יכולה לנשום.

כמו ציפור
נודדת ממקום למקום, למקום הכי חם
אינך רואה? מרגישה? את החום שאני מרגישה כשאת פה?
מדוע קר לך? למה אינך מרגישה כמוני?
צורחת על השמש, ודורשת, ללא הצלחה
שתזרח כשתגידי ואותו הדבר אם תרצי שתשקע.

את זקוקה לחופש שלך
אז תנדדי ממקום למקום, רק שיהיה לך חם, זה רצוני.
וכשתחזרי, שוב אנסה להראות לך כמה חם כשאת איתי
פה לצידי, ואם אכשל, תעופי לך שוב.
כמעוף הציפור את נודדת...
ולנצח תעופי.