אני מסתובב לי כבר כמעט שבוע ברחובות ליכטינשטיין.
במקור אני ישראלי, אבל אף פעם לא הרגשתי מובלע או שייך לישראל
(או לכל מקום אחר) ולכן משחר ילדותי (בגיל 30 בערך) יצאתי לתור
את העולם. תמיד אהבתי את ישראל - את הגליל התחתון והמיושב
והמיודד, את הגליל העליון בעל ביטחון העצמי אשר נותן הרגשה של
ביטחון כשאתה על הריו, את הנגב - את חכמת המדבר הזקן, את הגולן
- המתנשא והקריר... וזהו. כמה הרבה בתוך מדינה כל-כך קטנה...
אבל,אם אינני טועה, אני עכשיו בליכטינשטיין. כבר הייתי ברוב
העולם ואם  דבר אחד מאוד ברור שהבנתי במסעי הוא - אין אהבה
אחת. בתחילת מסעי טעיתי שחשבתי שיש רק נפש אחת תאומה וכל
הבולשיט הזה. עכשיו אני יכול להגיד לכם שיש אינספור אהבות.
בתחילת דרכי דבר זה תעתע בי כי אני אדם אשר לא אוהב ולא יכול
לשהות במקום אחד כל חייו, וככה בכל מקום פגשתי אישה אשר
התאהבתי בה עד כלות נשמתי. אני לא רואה בזה דבר פסול - אלא
להפך זה הכיף בחיים - כאשר חיים עם אותם חברים ועם אישה אחת כל
החיים זה גורם לוויכוחים לא רצויים, כי אנו מצפים מהשני
להשתנות לפי צרכינו. כאשר אתה פוגש כל פעם חבר חדש אתה לא
מספיק להתווכח וגם כך אתה פוגש יותר אנשים וצובר חכמת חיים.
פגשתי אישה הרפתקנית אחת בקנדה שאמרה דבר חכם שלא אשכח כל חיי
- אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל אפשר לאכול
שתי עוגות שלמות ואז כבר אין צורך ואין רצון לעוד אחת - ואתה
יכול לישון שינה עיכולית טובה ובריאה.
פגשתי אותה בדוכן קוקה קולה מיוחד ואיך שראיתי אותה ידעתי
שנזדיין. וכך היה.
זה היה ממש לפני שבאתי לכאן, ללכיטינשטיין, בדיוק כשעברתי
לשיטת זדה"ע (זיון-דיון-התאהבות-עזיבה) אולי זה נחשב לדבר
בוגדני ועלוב לעשות, אבל עד עכשיו לאף אחת לא הייתה תלונה וגם
אני מרוצה ומאושר משיטה זו.
לא יודע למה באתי לכאן, אבל מה שבטוח שמחר אני טס ישר לשבדיה,
שמעתי שיש שם הרבה כוסיות.