אני ער.
איפה אני? יש מלפני ספל מלא בקפה קר. אני מסתובב.
אני נמצא בתוך איזו מסעדה. אין פה אף אחד. המלצרית ישנה בכיסא
בפינה. חושך בחוץ. אני קם ויוצא החוצה. המקום סמוך לתחנת דלק.
על הלוחיות של המשאיות הענקיות כתוב "טקסס". מעניין. חיפשתי את
המכונית שלי. זה לא היה קשה מדי, הייתה מכונית שכורה אחת בכל
המקום השומם. נכנסתי פנימה, ואז באו השאלות.
מה אני עושה פה? למה אני לא בבית בנתניה ישן במיתה? איך הגעתי
לארצות הברית? למה יש לי משקפת ומכשיר קשר בתוך המכונית? לא
היה לי זמן לענות, סובבתי את המפתח והתחלתי לנסוע.

אני ער.
יושב. לא נוהג. אני במטוס. דיילת באה אלי ושאלה אותי אם הכל
בסדר. אמרתי שכן. שיקרתי. שתיתי קצת מהמים שהיא הניחה על
השולחן המתקפל הקטן. מתחת לכיסא מלפני הייתה מזוודה. הוצאתי
אותה ופתחתי. בפנים היו כל מיני תמונות בשחור לבן של אנשים
שבכלל לא הכרתי. מצורף לכל תמונה היה דף מידע. שם מלא, שם קוד,
תאריך לידה, מקום מגורים. רגע. שם קוד? רפרפתי דרך הדפים עד
שנעצרתי על אחד שמשך את תשומת ליבי. מקום מגוריו היה אוסטין,
טקסס, ארצות הברית. שם קוד: נחש צפע. על התמונה שלו היה מצויר
איקס דגול בעט אדום.
המזוודה הזאת הטרידה אותי. לא ידעתי מאיפה היא באה, מה שבטוח
היא לא שלי. למה לאנשים בתמונות יש שם קוד? מה המשמעות של כל
זה? הייתי עמוק במחשבות לאורך שארית הטיסה. לא אכלתי את האוכל
שהביאו לי. שיקרתי לדיילים ששאלו אותי האם הכל בסדר. ישבתי
שעות וחשבתי, עד הנחיתה.
חיכיתי עד שייקחו את כל המזוודות כדי שאוכל למצוא את שלי. כמו
שציפיתי, לא ראיתי את המזוודה היחידה שנשארה אי פעם בחיי. כמו
שפחדתי, על הפתק הקטן שהיה מחובר אליו היה רשום השם שלי. פתחתי
את המזוודה. ושם, מונך על כל הבגדים, היה הספר שאני קורא. זה
היה ספר גרוע, איזה ספר מסדרת ג'יימס בונד. אבל אני זוכר שאני
קורא אותי, ולא הבנתי מה הוא עושה במזוודה הזאת שלא הייתה
שלי.

אני ער.
על ספה. יש מלפני טלוויזיה. אני בבית שלי, הבית הגדול והמרווח
בקיסריה.
קיסריה?
אני גר בנתניה! ממתי יש לי את הכסף לגור בקיסריה? קמתי. על
השולחן אוכל היו מונחים כל התמונות שראיתי במזוודה במטוס ביום
ההוא. ולידם, המזוודה. פתחתי אותה.
בפנים היו כמה דולרים.
בפנים היו הרבה דולרים.
כמה שניסיתי, לא הצלחתי להבין מה קורה לי. מאיפה כל הכסף? ומי
האנשים בתמונות? ראיתי שהדלת של הארון קצת פתוחה. הלכתי ופתחתי
אותה.
התעלפתי.

אני ער.
מולי הארון.
מולי רובה צלפים.
אפשר היה להבין זאת מהכוונת הדולה שהייתה מחוברת לרובה. וממתי
יש לי רובה צלפים? ממתי יש לי רישיון לאקדח? הסתכלתי בארנק,
ושם היה הרישיון, שאף פעם לא עשיתי.
הלכתי למטבח. הכנתי קפה. אולי זה יעזור לנקות לי את הראש. אולי
אני חולם? אולי אני חי בחלום? וברגע זה בעולם האמיתי אני שוכב
במיטתי הקטנה בנתניה. ישבתי ושתיתי. הקפה היה טעים במיוחד.
הסתכלתי על הקופסה. היה כתוב שהקפה בא הישר מיערות הגשם בדרום
אמריקה. לא האמנתי לזה. ככה זה שמשווקים מוצר, לפעמים צריך
לשקר קצת כדי שאנשים יקנו את זה. אבל, הקפה באמת היה טעים
במיוחד.

אני ער.
במטוס. מתחתי המזוודה. הדיילת באה אלי והתחילה לדבר בספרדית.
"סי, סי" אמרתי לה. לא הבנתי מילה.

אני ער.
על הרצפה. הפרצוף שלי רטוב. הרגשתי אותו, הוא היה חם. האצבעות
שלי היו אדומות. כל הגוף שלי כאב, וצרב. מלפני קנה של רובה
גדול.
הרגשתי משהו בכיס.  זה היה בצורת ריבוע. הוצאתי את זה, וראיתי
תמונה, תמונה של האיש שעומד מעלי עכשיו. שם קוד: עקרב. ראיתי
לידי אקדח. נשענתי הצידה להרים את זה, והוא צחק.
בום.

אני ער.
אני ער?
מתחתי הגוף שלי, והאיש שהרגע ירה לי בראש. אז מה אני עושה כאן
למעלה? אני לא בטוח. התחלתי לרחף למעלה. האיש עדיין צחק. עצמתי
עיניים, והרגשתי כאילי מישהו נכנס לראש שלי והדליק נורה,
שהאירה את כל הפינות החשוכות.
ופתאום, הבנתי הכל.