ניסיתי לחשוב איך מתחילים לכתוב עליך סיפור, והדבר היחיד שעלה
לי בראש הוא לכתוב קללות. כי את תמיד יודעת לתקוע אותי ברגעי
המוזה הגדולים ביותר. מנסה לגרום לי להעמיק עד שבא לי לפורר כל
שמץ של חזון מזויף שעולה מתוכי. מתי כבר תפסיקי לעשות בי שמות?
הרגשת התנפחות ורצון להתפוצץ. לעיתים אפילו גורמת לי לזרוק הכל
הצידה לכמה חודשים טובים, וכל הניסיונות העלובים שלי להביע את
עצמי סתם גורמים לי להרגיש חסרת כל כישורים. שום נוף כפרי
פסטורלי או אוירה אורבנית מחוספסת לא משנים בינינו את האווירה.
שום מזג אויר, שום גוון או תאורה, שום ריח, שום צליל. זה פשוט
אבוד איתך לפעמים...
בשנים האחרונות, כך אומרים הפסיכולוגים הגדולים, חוויתי את
תקופת ההתבגרות פלוס חיפוש אחר זהות עצמית כמו כל אדם נורמלי
אחר. ולכן היה לי קצת קשה להביע את הרגשות הטמונים בי, או
שפשוט יצאו ממני רק דברים שליליים. מרמור, כעס, כאב, עצב
וייאוש. וכנראה שבחרתי לי בדרך כמה חברות שלא עשו לי כל כך
טוב. קנאה, שנאה, כל הדברים המפגרים של הילדות הקטנות וכל
השאר. בהתחלה לא כל כך הבנתי שאת אחת מהן. נשים הן כאלה
בוגדניות. תמיד עומדת לי בפינה עם איזו הברקה חדשה. ללכת או לא
ללכת, לעשות או לא לעשות, לדבר או לשתוק, להפנים או להחצין,
להשתתף או להסתגר בתוך עצמי. ניסיתי לחיות איתך בהרמוניה,
טענתי שאת חלק מהאישיות שלי. אבל באמת שהתחלת להימאס עליי בזמן
האחרון, התחלת להיכנס לי לכתיבה. ואני יודעת שאני לא סופרת
דגולה, כולה ילדה עם מקלדת והמון דברים לומר, ובלי טיפת ידע
איך לומר אותם. אבל ניסיתי לעודד את עצמי, ולכתוב איזה סיפור
קצר על דילמה. משהו נחמד, משהו קליל, אולי אפילו הומוריסטי.
למה כל דבר הומוריסטי שאני מנסה לכתוב יוצא גרוטסקי עד דמעות?
ההומור השחור המסריח שלי. מה יהיה הסוף איתך דילמה? למה אני לא
מצליחה להעיף אותך ממני לאלף עזאזל ושתלכי למצוא לך מישהו אחר
לשחק איתו את המשחקים החולניים שלך?

כמובן שחייבת להיות לפחות סיבה אחת טובה להידבקות החולנית שלך
אליי... כן, אני מודה, את די מגניבה אותי לפעמים. כנראה זאת
הסיבה שאנחנו יושבות שעות במרפסת ומנסות להבין ביחד למה אנחנו
יושבות במרפסת.
בדמיוני אני רואה את עצמי, בת עשרים פלוס, שנת 1971, הולכת
לקולנוע עם חברתי המגניבה דילמה. אני משערת שאנחנו הולכות לסרט
טוב, כי אנחנו יותר מדי מגניבות בשביל סרטים מסריחים. כמובן
שאני היחידה שרואה אותך וכל הפרימיטיבים באולם חושבים שזה
מטופש ללכת לבד לקולנוע. ואז את מתחילה לחפור לי במוח. "סיון,
שנכנס או לא? שנשב ליד הבחורים האלה? או שהם יחשבו שאנחנו
מוזרות מדי? לקחת פופקורן ענק? או שיחשבו שאנחנו פרות?", ואז
מצאתי את עצמי, באמצע אולם קולנוע, לא כל כך הומה אדם, אבל היו
כמה הרצלים ויעקבים ורחמימים, צועקת עליך, "יא בת זונה, תעופי
ממני כבר יא כלבה מזדיינת, צאי לי מהחיים, צאי לי מהראש, תני
לי קצת קרדיט, אני לא לגמרי מטומטמת, למה אני צריכה אותך איתי?
למה? בשביל מה את טובה? בת זונה."

הבחורים הפרימיטיבים הבני זונות חשבו שאני משוגעת או משהו כזה,
כולם ברחו מהאולם, נשארתי לבד. דילמה נעלמה, לא יודעת לאן וגם
לא אכפת לי, מצידי שתמות הבת זונה. דווקא סבבה לשבת לבד
בקולנוע ולראות סרט טוב. התפוז המכני זה היה לדעתי. לאן הגענו?
אפילו פרימיטיבים בני זונות באים לראות אותו...