"אז מה קורה שהגרון כואב מידי ואי אפשר להמשיך." היא שואלת.
אני רק שם לב לפניה המאופרים יתר על המידה לתחנת אוטובוס בחמש
לפנות בוקר.
"אני חושב שאת יודעת מה לעשות יותר טוב ממני".
"מצחיק מאוד."
"טוב, טוב, זה פשוט. פשוט שותים עוד קפה." עניתי.
"לא עובד."
"טוב. זה עובד בשבילי. אני לא יכול לעזור לך." לקחתי שלוק
מהקפה והדלקתי את בדל הסיגריה שהיא כיבתה במאפרה העמוסה. אור
הניאון כבר התחיל להכאיב לעיניה. היא שמה את משקפי השמש שלה.
(או אולי זו הזריחה שבאה מוקדם מדי לשנינו?) "בואי אני אשאל
אותך משהו..."
"שוט."
"בתור סופרת מדופלמת..." היא מושכת את כתפיה בזלזול ופולטת
'צו' חסר סבלנות. אני מצידי מחכה, מחייך וממשיך. "בתור סופרת
מדופלמת, מה עושים אם הידיים רועדות מרוב אוננות, כתוצאה מכמות
בלתי נדלית של פורנוגרפיה איכותית באינטרנט, ואי אפשר לכתוב?"
היא צחקה לעצמה, כאם מה שאמרתי היה מזעזע בצורה הצפויה ביותר,
מפנה מבטה הצידה. אז נשענה קדימה על שולחן הפורמייקה הלבן.
"ובכן... אני לא יודעת בקשר לאוננות. אבל לא משנה במה אתה עוסק
בלילה שגורם לידיים שלך לרעוד, כדאי שתשטוף אותן בבוקר."היא
נשענה אחורה שוב.
"כמובן, כמובן..." סיכמתי. בראשי רצים שירים של רדיוהד בבוקר
נורא זה ואני מתאונן במחשבתי האישית על כמה אני נהנה יחסית
לחיי הקודמים. בצבא לעולם לא יכולתי לעשות דבר כזה. "אני חייב
לומר..." הוספתי. כנראה מכיוון שהייתי שיכור מכדי לשמור את
ההתרגשות הזו בפנים. "שכבוד הוא לי לשבת בחברת סופרת מדופלמת
שכמותך על קפה מגעיל בשש לפנות בוקר לאחר שנתת לי את הכבוד
להשתכר איתך כל הלילה לפני."
"יואב, אני אלך מפה אם תמשיך לצחוק עלי ככה." שוב נפלנו
לשתיקה. אך הדברים היו רחוקים מלהיות לא נעימים. מאחורי משקפי
השמש פניה נראו אדישים לחלוטין ולא הראו הנאה כלשהי. עלתה בי
התחושה שהיא שוב ערה רק בגללי. אך אין סיכוי שאני אהרוס לעצמי
ואשאל אותה אם היא נהנית. פשוט אצטרך להניח שכן.
"אני גאה בך נורא." אמרתי. היא נתנה לי חיוך דק.
"אני שמחה שלקחת אותי לחגוג." זה בדיוק מה שדגתי.
מעבר לתחנת הדלק כל העיר החלה להתעורר וללכת למקומות, ממש לנגד
עיננו. אנחנו, הישובים מול שולחן פורמייקה של דור שני בקיוסק
של תחנת דלק צפינו בשמש העולה ומזהמת את הלילה הקר, מרגישים את
חומה מדגיש את חוסר השינה בריח גופנו מתחת למעילי הלילה שלנו.

יקירתי, רוני, יושבת מולי שהאיפור נמרח על פניה העגולות מעיניה
המעונות. בכלל, כל ישותה מראה חוסר נוחות ממקומה וזמנה וכמעט
סבל מאי היותה במיטה. אבל אני מתעלם מכל זה. אני יודע שהיא
נהנתה הלילה.
"כדאי שנתחיל לזוז הביתה." אני אומר. "זו דרך ארוכה לשני
הכיוונים."
"אתה צודק."
כל הדרך במעלה הגבעה שהיוותה את רוב הדרך לביתה ראינו שנינו את
מבטי ההולכים והשבים. כמעט מבטי שנאה. על שום מה ולמה? אני לא
יודע. אולי אנחנו לא שייכים ליום הזה שלהם, לאור הזה שלהם. עם
מעילי העור של הקור הלילי, מעיני השכרות שלנו שלא יסבלו אור
יום, ובגלל זה מוגנות במשקפי שמש שלא מתאימים לצורת הפרצוף.
אנחנו שייכים ליום הקודם ואף אחד מהם לא יודע איך שרדנו את
הלילה המפריד בין אתמול להיום. בשבילם אנו עדות מהלכת שאתמול
באמת קרה. ואם אנו עדיין ערים אז אין לנו עבודות ללכת אליהן,
וכולנו יודעים מה אומר עלינו.
עכשיו, יקירתי עייפה מכדי להראות זאת. אבל אני הולך עם חיוך
ממזרי על שפתי. מהסיבה הפשוטה שליידי מהלך הגביע שלי, ההוכחה
שלי לכך שלא רק שבאנו מאתמול אנו גם נהיה המחר של כל האנשים
הללו ששונאים אותנו. בגללה, ובגללי, שעזרתי לה בדרכי לממש זאת,
ומכך יש לי חלק בפרס, אנחנו אלו שנתקיים והם אלו שיקיימו אותנו
על מנת שנייצג אותם בקיום שלנו.
רוני צוחקת. אומרת שאני משעשע אותה. ושאני צריך לישון.
"אני יודע שאני משעשע אותך. בגלל זה אני יכול להתגאות בך."
"יואב. אתה זקוק לשינה טובה."