אז. אני יושב בפאב ואני מנסה להקשיב לאותם אנשים שסביבי. אותם
אנשים יפים הלבושים במחשופים עמוקים וחולצות רשת. אני לא מצליח
לשמוע את מה שיש להם לומר ומחליט שכנראה שזה לא חשוב מספיק.
אותו קו מחשבה אומר לי שזו לא הדרך להכניס את הבחורה במחשוף
העמוק, הפנים היפות וחולצת הרשת למיטה. משום מה אני מבטל את כל
הסצנה וממשיך בשלי. בחורה אחרת, אחת שלא נמצאת במרכז העניינים,
(באותו מקום בו חברי הטוב נמצא אך אני לא) מביטה בי בעיניים
בוחנות, בוחנת לראות אם אני, אם לא חברי הטוב, אהיה גביע כסף
ראוי לערב מבוזבז זה בפאב. אני מבחינתי מבטל את כל זה וחוזר
למשקה החזק מדי שהברמן מזג לי לבקשתי. זה אמור להחזיק אותי
לשאר הלילה. "מה אני שווה" היא המחשבה שעוברת לי בראש במשך כל
הזמן הזה. זה,  ו"מה כל זה שווה". כל מחשבותיי מתכווצות לתוך
שורות של שירים ידועים ואני מתבטל לעומתי.
עיני מופנות לערוץ האופנה במכשיר הטלוויזיה בשני צידי הפאב.
אני עברתי לשולחן בחברת חברי הפחות מושכים אך יותר מעניינים.
אני יודע שאלה החבר'ה שיעבירו לי את הלילה. בטלוויזיה אני רואה
דוגמניות בשמות ישראלים מפתיעים, לבושות בבגדים שאף אחת לא
הייתה רוצה להיתפס בהם.
אחת הולכת במורד גרם מדרגות רחב מעותר בפרחים ובחפצי נוי. ברקע
מסך כחול עליו מוקרנים נופים. היה אפשר להקרין על מסך זה סרטי
סנאף קצרים אם זה מה שהמעצב היה חפץ בו. אבל היא הודתה לאל
שלא. היא לא הייתה לבושה בהרבה. כמה קישוטים ותכשיטים שכיסו את
פטמות שדיה המגרים והחשופים. בד כסוף ודק מבדיל את אגנה משאר
גופה. שם, במקום כל שהוא גם מתחבא אבר מינה.
אני מרגיש משהו. אני כמעט בטוח בכך. אני חוזה, דרך התחושה
במכנסיי שמשהו מפלצתי יקפוץ על האישה החשופה הזו בטלוויזיה.
היא חשופה ורק מבקשת את זה. ובקרוב מאוד משהו מפלצתי מגיהינום
אורבני כלשהו יקפוץ, כולו אברי מין ושום שכל תבוני, יפער באישה
העירומה חורי רבייה לא אנושיים ויחדור אליהם. אז ימציאו חוקים
נגד חדירה בכפייה לחורים לא ידועים אלו, למרות שאותה מפלצת,
יחידה במינה, פלטה את שארית כוחותיה עם זרעה ומתה על התפאורה.
משיהו מדבר אלי. אני מפנה את מבטי.
"אני ממש שונאת את המוזיקה שהם משמיעים פה..."
"... כן. המקום ממש התדרדר."
הדוגמנית היפה גוססת תחת ערימה של עיסה ירוקה עם כתמים של עור
צהוב.
"היא ממשיכה לדבר ואני רק מסתכלת עליה ומנסה לגרום לה
להפסיק."
"אני כל כך שונא אותה."
עשרות צופים עשירים באולם מאוננים בשמחה לאור המחווה הבוטה
והלא צפויה הזו.
"דן ואורי מפיקים את המוזיקה למשחק מחשב חדש. כן. הם עושים
משהו מהפכני לחלוטין."
המעצב רץ מאחורי הקלעים וזורק את עצמו באומץ לתוך הביצה שנוצרה
על הדוגמנית. עם זוג מספריים הוא כורת את פטמותיה ואת הקישוטים
במחשבה שהמפלצת המתה רוצה רק את העיצוב החדש שלו. מהיום והלאה
הוא ינהיג חיים חדשים.
"נגמר לי המשקה. אני חושב שאני אלך הביתה."
התכנית נגמרת. ערוץ האופנה עובר לתמונות סנאף של בנות שרצו
להיות דוגמניות אך אף אחד לא קיבל אותן. הן מסתובבות כאן בכל
מקום. נרצחות ונאנסות.
"אני מסכימה."
"מה את אומרת. אין לך ברירה."
אני מדדה הביתה שיכור לחלוטין. התנועה הפמיניסטית מתה יחד עם
הפאנק.