אלוהים יודע שאני לא העובד המצטיין של החודש. כל פעם קופץ משהו
ולוקח את השליטה בידיי ואז קורים דברים נוראים,  כשאני מנסה
להמשיך בעבודתי רק בעזרת פי. למעשה, פלא שהבוס עדיין מעסיק
אותי ונותן לי מקום לישון, אוכל וחברה. אתם באמת צרכים לראות
את זה. גבר מבוגר מנסה להשתלט על מכונת קיטור שהוא עצמו לא
בטוח למה שימושה. בעזרת פיו בלבד. אבל אז הכל נעשה מחורבן ואני
חוזר בבושה לחדרי.
כנראה שהייתי בורח משם במוקדם או במאוחר אפילו אם לא היה מפטר
אותי אלמלא  ביתו הצעירה שתמיד באה לראות אותי עובד. נכון שהיא
רק חיכתה שאני אשתגע שוב והאבד שליטה על ידי. היא הייתה יושבת
בצד על הספסל בשמלתה האצילית וצוחקת בפראות ובחינניות של בת
אצילים.אבל היא לא הייתה כזו כלל. הוריה היו רחוקים מלהיות
אצילים. אבל תמיד אחרי שהכל מתקלקל, חרף מאמצי להשתלט על הנזק,
היא מפסיקה לצחוק ואומרת לי שהכל בסדר והיא לא התכוונה לצחוק
עליי. אבל...
אני כבר לא זוכר מתי הגעתי לחווה  הזו. נדמה שעבדתי שם מאז
שהייתי ילד. אבל עדיין קיימים זיכרונות כגון תקופתי בצבא, שם
התחיל העיוות הנורא הזה , יום בהיר אחד. אז אמרו לי שאין מה
לעשות ושיחררו אותי. נסעתי קצת והגעתי הנה. בעל החווה ידע שאני
פגום. הוא נתן לי את העבודה של תפעול המכונה הזו, בלי להסביר
מה היא עושה, ואת זה אני עושה מאז. כמו שאמרתי. במובן מסוים,
אם היא לא הייתה באה לצחוק עלי מדי פעם הייתי עוזב מייד.
שמי הוא אדוארד. המכונה עליה הפקידו אותי בנויה המון צינורות
וברזים ולוח בקרה גדול. היא ממוקמת באסם של החווה.  אני מומחה
להפעלתה, למרות שכל יום יש משהו חדש ללמוד על כיצד ליעל אותה.
אך תוצר עוד לא ראיתי. די מייאש. אבל בת האיכר היא הדבר החינני
ביותר שראיתי. כבר ציינתי את השמלות שלה ואת ידיה הדקות
והחלביות. היא מגיעה כל יום וצוחקת. איכשהו, אם פעם השליטה על
ידי הייתה מתערערת סתם ככה בלי כל סיבה, היום זה קורה כמה שעות
אחרי שאני רואה אותה כל יום. אז למזלי היא צריכה להישאר ולצפות
במשך כמה שעות עד שהיא מקבלת את החיזיון שכל כך משעשע אותה. אז
בינתיים אנחנו מדברים על יומה בדרך כלל. זה לא אומר הרבה. רק
להקשיב לחלומות שלה ועל דברים ששעשעו אותה ברחבי החווה. היא אף
פעם לא דיברה על חברים או חברות או מורים וכדומה. אבל היא לא
יכולה להיות לבד לחלוטין. כך שאני נהנה מהשיחה. אבל אני לא
מצליח להתגבר על המצוקה שנגרמת ברגע שאני מאבד שליטה על ידי.
דווקא שהתזמון הוא העיקר אני לא מספיק להפעיל את הברזים
הנכונים כי ידי יוצאות מפעולה והכל מתחיל לרעוש כמו במין
פסיכוזה בתוך ראשי והכל מתחרבן. אדים והבזקים בכל מקום ונדמה
לי, כשאני מוותר ויושב בצד כששתי ידי נתלות לצידי שהרסתי את
המכונה ובמקום כלשהו מתי שהוא בעל החווה ישים לב ויזרוק אותי
משם. אבל ידי חוזרות עלי בסופו של דבר  ואני חוזר לתקן את
המכונה. הדבר כרוך כמעט בלבנות אותה מחדש.
לפעמים אני יוצא להפסקת סיגריה, למרות שאין בעיה לעשן ליד
המכונה, אני מעדיף לעשות זאת באוויר הקר מול הים מאשר באסם
סגור מלא פיח. או בריח של חרא של חיות שכבר בכלל לא שם. תמיד
תיארתי לעצמי שלא ניקו שם מאז שכל החיות מתו במין מגפה שלילי
אן סיפרה עליה. מתי זה קרה ואיך הם לא איבדו את החווה אם כל
החיות מתו? היא לא ענתה. אבל אני מקדים את המאוחר. לילי אן באה
אך ורק על מנת לראות אותי הורס ומשחית ונהנית לראות אותי
מתפורר מעצבים. רק פעם אחת היא הסכימה לשבת איתי במקום בו אני
מבלה את ההפסקות שלי, כמה עשרות מטרים בחזית הבית בקצה הצוק.
נדמה שרק אני נפעם כלל פעם מחדש מהנוף. היא נראתה די משועממת.
התיישבתי על סלע והזמנתי אותה לשבת מולי. היא הביטה  בי באופן
משונה והמשיכה להסתובב סביבי ושלוח מבטים לאסם ,רק מחכה שאני
אחזור לשם. הדלקתי סיגריה וחיכיתי שתתיישב.
"את צריכה להיות בת שבע עשרה עכשיו לא?" שאלתי. היא מצידה רק
הביטה מעל ראשי לכיוון הבית כשמאחוריה כל הים פרוס אפור מתחת
לעננים הכבדים.
"תסביר לי משהו? איך המכונה פועלת בכלל?" שאלה. זו הייתה הפעם
הראשונה שהיא חוקרת בנוגע לטבע המכונה. עד עכשיו היא הייתה
מסופקת רק בלראות אותה מתפרקת.
"ובכן, העיקרון הוא די פשוט. היא עובדת על קיטור. למרות שלא כל
חלקיה כל כך מיושנים. הקיטור משמש אך ורק להפעלת הבוכנות
הגדולות. העניין הוא שאני לא צריך להסיק אותה כלל. את מבינה,
הקיטור מיוצר במין תהליך סיזיפי, כך שהבוכנות, בנוסף לתפקיד
הייעודי שלהן, מייצרו  את האנרגיה לקיטור שמניע אותן. בגלל זה
חשוב נורא לוודא שהיא לא נכנסת ל-"מעגל הרשע והפשע" כפי שאביך
אוהב לקרוא לזה. שלא יהיה מצב שבו המכונה תייצר יותר אנרגיה
משהבוכנות יכולות לספוג."לילי אן נעמדה מולי כשסיימתי ופניה
היו אטומים.
"נו..." אמרה.
"נו מה?"
"אבל איך היא פועלת?"
"את באמת רוצה לדעת כל פרט קטן?"
"אם אנחנו כבר מבזבזים את הזמן על נוף ופסטורליות אז כן. אני
נורא רוצה לדעת." כיביתי את הסיגריה בבוץ מתחת למגפי והורדתי
את עצמי לאט לקרקע על מנת להישען על  הסלע. אני מאוד נהניתי
מהנוף בארץ הזו. חרה לי שהילדה כל כך מאסה בו. אז הסברתי לה
פחות או יותר כל מה שאביה הסביר ללי ביום בו הפקיד את תפעול
המכונה בידי. זה ועוד כמה פרטים שעליתי עליהם. הסברתי על רשת
הצינורות שיורדים מהאסם אל מתחת הבית ולתוך הים שמתחת למצוק
היפיפה שעליו עמדנו. על המכלול המרכזי דמוי שבלול דו ראשי ענקי
מברזל שדרכו המים עוברים בדרכם להפוך לקיטור ושתי הזרועות
שנפרשות מצידיו. דיברתי על עשרות השיניים שנעות בסנכרון
בזרועות אלו ועל חישובי הזויות שלהן עם כל פעימת מים. כמו כן
דיברתי על התשתיות שהורכבו על התקרה שמקבלות את האנרגיה
שהקיטור יוצר בתוך הזרועות שחלקו מועבר חזרה לשבלול לשם ייצור
קיטור ושאיבה וחלקו למסוף שם האנרגיה מקבל צורה אחרת לחלוטין
שמניעה את בוכנות הענק בחוץ. לא חסכתי בדיבור כשהסברתי כמה
חשוב תפעול נכון של כל הבלגאן הזה.
"אם זה כל כך חשוב אז למה אבא מסתפק בך?" אמרה לבסוף לילי אן.
אבל היא בסך הכל ניסתה להקניט. סלחתי לה. אבל מהר ניסיתי לשנות
את הנושא.
"אני אוהב את מזג האוויר החורפי הזה. אין כמו לעשן סיגריה
בקור." לילי אן שתקה. זרועותיה שלובות על חזה, עדיין לא
מסתירות את מחשופה תינוקי. שמלתה התנופפה ברוח ונצמדה למגפיה
הגבוהים. חשבתי לעצמי כמה אני מחבב את הילדה למרות העוקץ שבה.
היא יכלה להיות ממש מתוקה אם הייתה לוקחת רגע ליהנות מסביבתה
במקום לבלות את כל זמנה באסם איתי והמכונה. ילדה בגילה צריכה
לרוץ בשדות.
"אני הולכת לראות אם הכל בסדר מאסם. למרות שסביר להניח שבכל
כשורה אם אתה לא שם." היא שמה פעמיה לכיוון האסם. אני בחוסר
רצון הלכתי אחריה.
האסם היה ממוקם כמה עשרות מטרים דרומית לבית. חלקו הקדמי היה
כשל כל אסם רגיל על דלתותיו הגדולות בעלות צירים חורקים וקרני
שמש החודרות דרך הרעפים. אם אי פעם השמש הייתה חודרת את
העננים. חלקו האחורי מאידך איבד את כל זהותו כאסם מחמת חלקיה
הרבים של המכונה. קורות העץ נבלעו לתוך הבטנות המתכתיות שטיפסו
אחת על השנייה והצינורות שיצאו מכאן ונכנסו לשם כתולעים ללא
פנים או זנב בתפוחים מחוזקים בברגים. עשן יצא במפתחי האוורור
המפוזרים לצידי האסם, נותנים למקום אוירה של מזבח שטני כזה או
אחר. לשם אני נכנסתי כמו בכל יום.
ובאמת הכל עבד כשורה. לא היה דבר לעשות מלבד לחזק כמה דברים
שנתרופפו בפעם האחרונה שהכל התחרבן ולחכות עד לשעה ארבע אז
אצטרך לווסת את הבוכנות. לעצור כמה ולהאט אחרות על מנת למנוע
את האסון הבא.  התיישבתי על ספסל שהרכבתי על שתי הזרועות על
מנת לעבוד בנוחות והמשכתי להרכיב את השיניים החסרות.  הטריק
היה להפעיל את השן ברגע שהיא מורכבת אבל לא לתת לה לזוז עד
שהשאר משלימות מחזור שלם. אחרת היא עלולה להתנגש בשיניים שנעות
בזוית ולהעיף את כולן אחת אחרי השנייה כמו שורת אבני דומינו
מזדיינת. זה בדיוק מה שעשיתי בשן הראשונה השנייה והשלישית. אבל
בשן הרביעית, אחת לפני האחרונה בסדרה הרגשתי את העיוות בצד
ראשי שמבשר על הדפיקה שממשמשת ובאה. מרוב בהלה שידיי יעזבו
אותי טרם עת עזבתי הכל כאם עכשיו יהיה פחות נזק. אך ההפך הוא
הנכון. לא רק שהשניים הנעות בזוית התפרקו, הצלחתי לגרום  לשן
שהרכבתי לפגוע גם בשאר. שן אחר שן כל הזרוע התפרקה והשלוחה
עליה שכבה קפצה ממקומה בפיצוץ השלישי ולשחה את כל חלקיה לכל
קצוות האסם. לילי אן לא הפסיקה לצחוק עד שמשטח מתחת כמעט פגע
בה. אני ברחתי מאחורי הדלת וחיכיתי, כמו תמיד שהסיוט ייגמר, לא
יכול אפילו לשים את ידי על עיני בייאוש.