הסיפור מושפע קשות, כמו שאפשר לשים לב, מצינורות של אתגר קרת. נכתב ממש כמה
שעות אחרי שסיימתי את הספר.

ואם אתם מתעקשים לקרוא את הטקסט בצורה נורמלית אז:

כשקמתי בבוקר היית חד מימדי. שמתי לב ישר כי בקושי
הרגשתי את הגוף, בקושי יכולתי להסתובב במיטה. קמתי
והלכתי להסתכל במראה. דווקא נחמד להיות חד מימדי.
הכל יותר פשוט. אי אפשר להסתרק במצב כזה, נכון?
כשהלכתי לעבודה לא ממש שמו לב לזה, אולי חוץ ממשה
שבקושי מכיר אותי. אבל משום מה הוא ראה מיד.
"תגיד, איתי, אתה בסדר? אתה נראה קצת מוזר היום,
קרה משהו?", "לא", עניתי, "הכל בסדר, קצת עייף",
אמרתי בחיוך. הוא הלך אבל הוא חשד במשהו. לא רציתי
שיתעסק לי בבעיות, חוץ מזה שהתחלתי להתרגל וזה
התחיל למצוא חן בעיניי. החלטתי לאמץ את זה ולהיות
תמיד חד מימדי. השתדלתי שלא ישימו לב, כי לא נעים.
אז הייתי חד מימדי בכל מקום ועם כל אחד, בלי להבליט
את זה. תאמינו או לא, אבל המעמד החברתי שלי עלה
במהירות בעקבות החד מימדיות שלי. אנשים הרגישו שהם
יכולים לספר לי דברים שהם לא מספרים לנשים שלהם.
אני חושב שהצלחתי להסתיר את החד מימדיות שלי, אפילו
שבעצם כבר קודם הייתי די חד מימדי, פשוט לא אימצתי
את זה באופן רשמי. עכשיו, אחרי שהמעמד החברתי שלי
השתפר ואפילו מצאתי עבודה חדשה וטובה יותר וגם יש
לי חברה רצינית, אני חושב שאני אדם שמח יותר,
אבל גם קצת ריקני.