הזמן רץ מהר מדי.
יותר מדי פעמים קורה לי שאני מסתכל אחורה ואומר, "לא יכול
להיות שזה קרה לפני 3 שבועות, זה נראה כאילו זה היה אתמול".
והסיבה היא שלא קרה שום דבר בשבועות האלה, לא היה שום דבר
שימלא את הזמן, הזמן נמחק, מת.
אם אני מסתכל על שנה שלמה, אני זוכר רק רגעים ספציפיים מתוכה.
ויש מעט רגעים.
הזמן מתבזבז, עובר על כלום, נעלם כאילו לא היה. השגרה הרגילה
מוחקת אותו. אני עושה את הדברים השגרתיים - אוכל, שותה, ישן,
עובד, ומרמה את עצמי שהכל בשביל שיהיה לי כוח וכסף בשביל לעשות
דברים, ובסוף אני לא עושה את הדברים שאני רוצה.
החלומות שלי נדחקים לצד, נמחקים, נעלמים. השגרה אוכלת אותם. יש
לי המון זמן ואני לא מספיק לעשות את הדברים שאני באמת רוצה.
תמיד יש דברים קטנים - טלוויזיה, עיתון, מחשב, דברים שאוכלים
את הזמן. אני קם בבוקר, חי בשגרה, עושה את הדברים הרגילים,
ופתאום כבר ערב, ופתאום כבר בוקר שוב, ופתאום עבר שבוע, חודש,
ולא קרה כלום.
אני לא חי באמת. אני חי בחלום. אני לא עושה שום דבר אמיתי אבל
אין לי זמן לעשות דברים אמיתיים.
והדבר הכי גרוע הוא שכשזה קורה, אני לא יודע את זה. נראה לי
שאני עושה דברים וחי, ובעצם אני לא. רק כשאני מסתכל אחורה על
תקופה אני יכול לראות כמה ריקה היא הייתה, ואין כמעט רגעים
שבהם אני מודע למה שקורה לי.
נמאס לי לחיות בחלום. נמאס לי להיות אפור. אני רוצה לחיות, כל
רגע ורגע.
אבל אני לא יודע איך.