האישה הזקנה עצרה מולי עם שני סלים עמוסים בירקות ובגבינות.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. היא לא מצמצה. הפלתי מלפפון אחרי
מלפפון וגביע גבינה אחרי גביע, עד שכולם היו מפוזרים על הכביש,
אבל אף מכונית לא דרסה אותם. עמדתי מולה לרגע, אולי דקה, ולא
התחרטתי. המשכתי הלאה ולחצתי על הכפתור שלי. הזקנה לפתע שמה לב
לקניות הנמעכות בין גלגלי הרכבים, שהחלו לנסוע. מסתכלת ולא
מבינה, ורק רואה אותי בזווית עיניה, מתרחק ממנה באיטיות, ולא
מצליחה לקשר או להבין. היא לא הייתה הראשונה שהתנקמתי בה על
איזו צעקה. גם על דברים קטנים הייתי מחזיר. על הערה של ילד,
הייתי יכול לגרום לו לשכב בתוך שלולית בוץ. אם מורה הייתה
צועקת עליי, היא הייתה מוצאת את עצמה לפתע מרוחה בגיר ומכוסה
במחברות. אבל לא רק נקמתי. גם תיעלתי את הכפתור לטובתי,
באינסוף מקרים. זה יכל להיות בזמן בחינה, כשלקחתי את כל הזמן
לעצמי, לחשוב, להעתיק ולהשוות. זה יכל להיות בריצה של שיעור
ספורט, בה הלכתי בנחת עד שעקפתי את כל האחרים שעמדו במקומם,
כמו רק מחכים לתת לי לעקוף. את כולם ניצחתי, מכולם לקחתי, כולם
היו בשליטה מלאה שלי. והכל בזכות אותו כפתור שנתן לי את כל
הזמן שיש רק בעולם.

כשהייתי בכתה ב', באותה ההפסקה, הסתובבתי לבד בחצר, בועט באבן
ומנסה לגרום לה להישאר במסלול שלי. בהפסקה האחרונה של אותו
יום, בשעה 12, מצאתי שלט קטן, כמו של טלוויזיה, אבל רק עם
כפתור אחד גדול. בלי אנטנה או לחיצים אחרים. רק כפתור. לקחתי
את השלט ובחנתי אותו. בלי סוללות, בלי שם של מישהו עליו. סתם
שלט. ואני רק בן 7, מותר לי לקחת צעצועים שאני מוצא בחצר, גם
בלי ליידע את כולם. החזקתי בו חזק, כאילו שעוד רגע אחד
מהגדולים שבכתה ו' יבוא ויחטוף לי אותו מהיד ויגיד שזה שלו.
לחצתי בלי לחשוב. חיכיתי כמה שניות וכלום לא קרה. לחצתי שוב
ועדיין כלום. שמתי בכיס וחזרתי לכתה, עם הצלצול.

בזמן השיעור רציתי לוודא שהשלט עדיין יושב אצלי בכיס, לכן
לחצתי על הכפתור. המורה נחמה, שהרצתה בחיוך עקום על חילוק
ארוך, השתתקה ונאלמה דום. כל התלמידים קפאו על מקומם, גם אלה
שתמיד התלחששו בשורה האחרונה. הסתכלתי מסביבי, לא מבין מה קרה
לכולם, מה פשר הדממה שנפלה בכתה. קמתי ממקומי ורק הכסא שלי
חרק. נחמה לא צעקה שאשב מייד ואתחיל להתנהג כמו תלמיד. המבט
שלה בהה בחלל האוויר, הפה שלה נותר פעור, באמצע המילה. ראיתי
את איציק, שישב בשורה הקדמית, ששתה בצמא כל מילה של כל מורה,
עומד להצביע, אבל היד שלו נתקעה באמצע ההצבעה. יצאתי מהכיתה
בשקט, פותח את הדלת, ובחוץ דממת מוות. אפילו הציפורים נתקעו
באוויר. הסתכלתי על הכיס ונזכרתי שהשארתי את השלט בכיתה. רצתי
חזרה והבטתי בו. שוב לחצתי על הכפתור. נחמה סיימה את המילה,
איציק מתח את האצבע לכיוון המורה, אלו שמאחוריי המשיכו להתלחשש
ואני התיישבתי במהירות בכסא. שאלתי את רונן, חבר שלי שישב על
ידי, אם הוא שם לב למה שקרה מקודם. הוא לא הבין. שאלתי שוב, אם
הוא לא זוכר שהיה שקט וכולם נעצרו ומה הוא הרגיש כשזה קרה.
נחמה ביקשה שקט ורונן רק הסתכל עליי בפנים מלאות חמלה ולחש לי
שאני לא אשכח את התרופות מחר וצחק. שוב לחצתי על הכפתור. קראתי
לרונן שחיוכו קפא על פניו, והוא לא הגיב. תקעתי בו מרפק ואולי
גם סטירה. הוא לא זז. שוב לחצתי ורונן סיים לצחקק והמשיך לשרבט
במחברת, כאילו כלום לא קרה. ואולי באמת כלום לא קרה? כבר לא
שאלתי את רונן אם הוא הרגיש, ידעתי שרק אני רואה ויודע. לא
יודע מה אני יודע, אבל ידעתי משהו. אחרי שהצלחתי לסבך גם את
עצמי במחשבות שלי, חיכיתי לסוף יום הלימודים.

כשהגעתי הביתה מצאתי את אחותי רואה טלוויזיה. לחצתי על הכפתור
והתמונה על המסך נעצרה. גם אחותי לא זזה. קראתי לאמא והיא לא
ענתה. לקחתי מידה את שפופרת הטלפון שהייתה דבוקה לה לאוזן כמו
תמיד, ובצד השני לא אמרו מילה. הנחתי את השפופרת חזרה על
הטלפון, ושוב לחצתי על הכפתור. אמא לא הבינה מה בדיוק קרה ורק
אמרה שהיא צריכה לישון יותר. חזרתי לחדר, לחצתי והעמדתי כסא
בין אחותי לטלוויזיה. כשלחצתי חזרה אחותי פלטה צווחה. במהלך כל
אותו שבוע רק עשיתי ניסויים באנשים. עוצר להם את ממד הזמן
ומזיז להם דברים, לפעמים מזיז גם אותם. אנשים במצב כזה, נכנסים
להיסטריה קטנה משל עצמם. יותר מאוחר החלטתי להסתכן קצת יותר.
הגעתי לפסי הרכבת ונעמדתי עליהם. כשנהג הקטר כבר לחץ על הבלמים
וצפצף בלי הפסקה, בידיעה ברורה שהקרון עומד לפגוע בי בעוצמה,
לחצתי על הכפתור והיא נעמדה במקום. אולי 10 מטרים ממני, יושב
נהג עם פנים מבועתות ומבעד לחלונות הקרונות האחרים, ניתן לראות
אנשים מבוהלים, שעפים אל המסעד הבא אחריהם, כתוצאה מבלימת
החירום שכפיתי עליהם. כשהתרחקתי קצת, שוב לחצתי והרכבת המשיכה
לבלום. חבל שלא יכולתי לראות את פניו של הנהג. אחר כך נכנסתי
לסופרמרקט ועצרתי את כולם. אכלתי קצת מתפזורת השוקולד שכולם
ממילא רק טועמים ממנה, כי מותר. אף אחד לא גער בי וכשלחצתי
חזרה, גם איש לא ידע.

ומאז, כשהזמן עומד מלכת, אני לוקח מה שבא לי, עושה מה שרוצה.
נהנה מהשקט והזמן למחשבות מבלי להיתקל באנשים מטרידים. לעולם
לא מאחר לאוטובוס, נכנס אל הקולנוע בחינם, ואיש לא מבחין ולא
יכול לדעת, מתי הספקתי לעשות הכל. מבחינתם לא חלפה אף לא שנייה
אחת. לראות אנשים ברחוב ופשוט לבהות בהם, להסתכל מקרוב, או
אפילו יותר. תמיד חלמתי לעצור מחבל שנייה אחת לפניי שיתפוצץ,
ולהזיז את כולם בלי לחץ של זמן, אבל זה עוד אף פעם לא קרה.
וכשמצא את עצמו, הבריון של כתה ו' שרק אתמול דחף וקילל אותי,
באמצע המגרש של הבנות, בלי בגדים לגופו, הייתי מרוצה מעצמי
נורא.

ליורודיסני החלטתי לטוס בקיץ האחרון, בסיום היסודי. ארזתי קצת
בגדים, הזמנתי לי מונית, וכשהגיע הזמן לשלם, עצרתי את הזמן,
ירדתי ממנה ונכנסתי אל תוך שדה התעופה, ושוב לחצתי. מיותר
לציין, שבדיקות ביטחוניות לא נאלצתי לעבור. בהיעדר כרטיס טיסה,
נאלצתי ללחוץ על הכפתור מספר פעמים, עד שהתיישבתי בנחת במקום
פנוי במטוס. למרבה הפלא, לא עמדתי בתור יותר מדקה לכל מתקן
ביורודיסני. בבית מלון ישנתי בנחת, כאשר אחת המשפחות עוד לא
הגיעה לחדר, וגם לא תגיע עד שאשוב ואחזיר את הזמן. גם בדרך
חזרה הביתה, נהניתי מחסך בשאלות פולשניות לגבי תכולת התיק שלי
ובדיקות מציקות. חזרתי הביתה, ולאמא סיפרתי שבאמת היה נחמד
לישון בבית של רונן.    

והיום, אני יושב על שפת הים. הגלים כבר לא מתנפצים, כל הגלידות
של המוכר בחוף כבר נמסו ממזמן, האנשים השתזפו הרבה יותר מדיי,
הדגים לא שוחים והכל שקט וקצת מפחיד. השמש עדיין חצי בים חצי
בחוץ, מסרבת לשקוע ולהעביר את היום ולהתחיל אחד חדש. אני מתחיל
להתגעגע לעולם של אנשים, של משפחה וחברים, של טלוויזיה שעובדת,
וחיים כתיקונם, ובעיקר לרעש, להמולה, לקול מוכר או נביחה של
איזה כלב, ובעיקר לקול תקתוק השעונים שנדמו אצל כולם על הידיים
ורק אצלי הוא עוד ממשיך לנוע ולהתקדם. מחכה ומצפה לפעם בה שוב
אלחץ על הכפתור שבשלט, והפעם הוא גם יעבוד.