שדרה ארוכה. תחילתה בצומת סמוך לבנין עיריה ישן ואפרורי, ליד
ככר בעלת שמות מתחלפים. סופה במפלצת בטון מכוערת, שממנה ניתן
להשקיף למרינה עבשה. הים נמצא רק אחרי הכל. האופק - מעבר לזה.

הלכתי בכיוון ההפוך. ההמונים שהיו אמורים לגדוש את הרחובות -
לא היו שם. לידי ממתינים ברמזור בחורה, קבוצת ילדים, גבר בעל
תנועות עצבניות וכלב. תנועת המכוניות תזזיתית, והופ האיש הקטן
קופץ למטה, מפשק רגליו, פורש ידיו, וכל החבורה עוברת כאיש אחד
מפוזר ומתפזרת.
בדנמרק יש שביל לאופניים בלבד. בשביל האופניים שבשדרה הזו
מצטופפים כולם. האיש בעל התנועות העצבניות, זוג ממהר, הכלב,
שאילולא זנבו הקצוץ היה מכשכש בחדוה, קבוצת הילדים, הבחורה
שעלתה לרגע ומיד פנתה לכיוון אחר, ואני. שדרה של כולם.
האנשים הקטנים קופצים ללא הרף לאורך השדרה, וכולם חוצים נתיבים
בכדי להגיע לצד השני. מצד אל צד, בכדי להגיע לצד השני של הצד
השני, אליו עברו רגע קט קודם לכן מהצד השני הקודם. אף לא אחד
עוצר בכדי לחשוב מהיכן הגיע. ממילא הוא צריך לצד השני.
הרחובות מזוהמים מקצף מלבין על אספלט חסר חיות, וזה שובר את
חשכת הליל המואר בשלל זיקוקים. השנה אין הרבה. אין גם צורך.
קצת שקט - זה מה שאנחנו זקוקים לו. מחסומי המשטרה מבשרים את
כניסת ההמון לשטח הסטרילי. אצלי בראש דנה ברגר שרה "גן מאיר".

גם כן המון. הרמקולים בככר צווחו שירים מגרונם של בני נוער
יחידים, שכנראה שמו אותם על הבמה המרכזית בכדי לתפוס נפח
ולהרחיק אותם ממקומות מסוכנים כמו הדולפינריום. למרות שניסו
להראות שהם קבוצה מגובשת, עדיין, עם העמדה מקצועית כמו של כתה
ו' לא מגיעים רחוק. עוד שנה והם יבינו למה זה לא יצא להם.
קרחות רבות, רבות מדי, היו פזורות על פני הככר, כמעין מרווחי
בטחון. חללים בין כל האנשים. עם ישראל חוגג בבית. גם אם מוחמד,
שהקדמה לא הגיעה אליו והוא לובש שמלה, עובד אדמה ומחובר אליה,
מצדד בשלום, אחווה והדרך האמריקנית, הפרטנר שלנו הם עדיין
החיים, ורצוי לשמור עליהם בבית לפני שנגלה חגורה מתחת לשמלה
ונתחבר לאדמה, במקרה הטוב, או לצינורות וכסאות גלגלים, במקרה
הפחות טוב.

זה לא חיבור אופטימי במיוחד. אבל מה כבר יכול להיות אופטימי
בספירת חללים, במיוחד כאשר תוך כדי הספירה נוספים שלושה שמות
וצריך לעדכן את המונה, שפועל עכשיו על תעריף 2. פעם הקימו פה
מדינה, ומאז סופרים חללים בתוך ההמון.

בדרך חזרה תיקלו אותי צלילי טראנס מיותמים. הפאב בו התנגנו סבל
משממה קשה. מסימני המיתון, חשבתי לעצמי. כשיש מיתון בחיי אדם,
נשארים בבית ולא מבזבזים. עם חכם הוא ישראל, כשמוחמד יגיע לפאב
בעקבות הצלילים תחכה לו הפתעה. אולי אם הוא יתחיל לרקוד תיגמר
לו השנאה. צריך לחפש בכל דבר את התקוה, הזכרתי לעצמי. צלילי
טראנס חדשים, שבקעו מתוך טרנזיט מצוות, האפילו על הראשונים.
הטרנזיט נעצר באמצע הצומת ופרק מתוכו בחורים לבושי שמלות,
שכיפות גרב סרוגות הקיפו את כל ראשם, והם התחילו לפזז, אחוזי
אמוק. התעוב החל להשתלט עלי, אבל אז הרהרתי בפרספקטיבה, שכדרכה
מצליחה להציף אותי בתובנות אינסטנט מדויקות להפליא. מעניין,
תהיתי ביני לביני כשאני מתבונן בסביבונים האנושיים שעל הצומת,
מה יגיד על זה מוחמד, אבל מוחמד לא מתעסק יותר מדי עם דקויות.
יש לו חגורה והבטחה לזיון שלאחר המוות, וזה מספיק. אם אנחנו לא
מבינים את הקוטביות בתוכנו, איך אנחנו יכולים לצפות מהאחר
להבין? אנחנו מתפוצצים בתוכנו מזעם אודות ביורוקרטיה ארורה,
צרות מוחין נטולת הגיון של בן שיחנו, ליהוג מטמטם של מי
שאמורים להיות מנהיגינו, וסובלים בשקט. מוחמד מוציא את זה
החוצה, כמו הנער ששרק ביום הכיפורים. גוי של שבת, אלא שהתוצאה
סופנית משהו. מצאתי את התקוה והיה לה צליל מאוד מוכר,
כחול-לבן.

למרות הכל, יש גם שמחה. כמובן, צריכה להיות שמחה, ולא, זו אינה
פריבילגיה כי אחרת נאבד את המוטו שלנו. משכול למועד, מיגון
לרוממות הרוח, מסיכול ממוקד להלקאה עצמית - גם זו שמחה. זו,
בתמצית, היא ההוויה שלנו: סופרים את העבר בתקוה לעתיד טוב
יותר. מחר יהיה בטוח טוב יותר. מחר הריח החרוך יהיה של בשר על
מנגל בפארק מאובטח היטב. מחרתיים תימשך עונת הציד, והבשר יהיה
אנושי בתוך המנגל הלוהט של כלת השמחה.

מזל טוב לכולם. אם לא הבנתם עד עתה, מדינת ישראל חוגגת חמישים
ושש שנות עצמאות. הילדה כבר בת חמישים ושש, עם קצת יותר מעשרים
אלף חללים בתוך ההמון, שבהשוואה מהירה זה מספר נמוך משמעותית
ממספרם של כל עורכי הדין היום. הנתון האחרון מעלה בי הרהורים
בספין מטורף וכדאי שאעצור את ההגיג בשלב זה, כי כבר הוכח,
במדינה הקטנה הזו, שכל דבר הנחשב למטורף אינו מטורף דיו על-מנת
שלא יתרחש. כבר בת חמישים ושש, הכלבה. עוד ארבע שנים לפנסיה,
אלא אם תרצה למשוך עוד חמש ולצאת גבר, כמו כל נהג עצבני,
שבן-זונה מאחורי הגה חתך אותו ועכשיו הוא רואה את הדשא מלמטה.
החדשות הטובות הן שבסוף המרוץ מחכה הפנסיה, וזה יהיה טוב
לכולנו. הרעות, שאיך שאני מכיר את הנבלה, היא תעדיף לחטוף התקף
לב בכדי לקבל הכרה כנפגעת תאונת עבודה. את הנכות, כרגיל, אנחנו
נספוג.

לפני שהגעתי הביתה עלה בדעתי, שיתכן שהזיזו את החג הזה יום אחד
קדימה, כמו שעון קיץ משוכלל, בשביל לבלבל את האויב, על מנת שלא
ידע באיזה יום להתפוצץ. חבל רק שלא סיפרו לנו על זה, אולי
היינו באים לחגוג. אולי היינו מבקשים להזיז את המחוגים מאה
שנים קדימה.

לא, כנראה שזה לא חיבור אופטימי במיוחד, אבל מה אתם יודעים,
ביום חמישי הפיינל פור, נראה להם מה זה. אחר-כך - אלוהים גדול.
ולא, אני לא מאמין באלוהים, תודה לאל.

ו' אייר, תשס"ד, 27.04.2004 02:22.