קולה חם מהבטחה. קחי שיהיה לך רק בשביל הלוך חזור. בימים כאלה.
אני שותקת אל קוביות התפוחים. על עצמי לא אכפת לה אם גם לי לא
אכפת. בסדר. אבל לולי. מה היא אשמה? בימים כאלה איך את יכולה?
אמרתי לך שאני לא רוצה שתקראי ככה לאיילה, היא לא כלבלבה. אני
אכזרית  והיא כל כך צודקת כשהיא מעגלת עיגולי בננה קטנים.
סליחה, לא התכוונתי להתערב לך. אני לא סולחת. ויש לי סיבה.
התפוז נפלח בכאב. הנה, קחי. ידיה המתוקות מאבטיח, מציעות לי
כסף דביק. קחי, שיהיה לך למונית. לא אקח. אני יודעת מה עשית.
דבר ראשון בבוקר, על הבוקר, דוידי, בקול סלחני, מציע את
החיפושית שלו, הטרנטה, לכל דיכפין.  דוידי היה הראשון. לפניו
היה יוחנן ועוד אחרים. אני תולשת את הענבים אחד, אחד. דוידי
הוא אבא של איילה. יוחנן הוא האיש שלא לימד אותי לנהוג.  אחרי
יוחנן היו רבים אחרים, אבל רק דוידי הוא אבא של איילה. נו
תפסיקי כבר עם זה, לא כולם נגדך, תפסיקי לפני שיהיה מאוחר.
האפרסק רך מידי והוא מסתמרטט לי בין האצבעות. נו תעצרי כבר,
תעצרי כבר בצד, אתן הרי לא יודעות לנהוג, טיפשה, מטומטמת... כל
- כך מטומטמת... כל- כך טיפשה... כל - כך יפה. אה. מיץ של
אשכוליות אדומות ניגר אל תוך קערת הפלסטיק הכחולה. כל - כך
יפה, הסלט, כל- כך צבעוני,  קחי קצת. לא אקח. מתוק מידי. כאב
ורק אז צעקה. סכנה. סכנה. השרמוטה של השכונה, של הכיתה, של
השכבה, בלי רשיון נהיגה, בקו מספר חמש עם בתה הקטנטנה, לולי
הכלבלבה. בגופייה מוכתמת ודביקה. בדרך הביתה.