[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסתכלתי על הקיר ממול.. נשענתי אחורה בכיסא וחשבתי. הקיר לא
היה כ"כ רחוק אבל ידעתי שכל שניה אליו תהיה ארוכה , אפילו
במהירות 170 קמ"ש. הכנסתי להילוך שני ועצמתי עיניים. המשכתי
לחשוב על הדרך. הדרך למותי , או אולי לחיי אולי שם בסוף ליד
הקיר יתחילו חיי אולי שם מעבר לקיר נמצאים האנשים והדברים או
אולי הרגשות אלה שאיבדתי מזמן...   אולי משהו שיחיה את הגופה
חסרת כל הזאת....
הסתכלתי וצחקתי מפנים מוזר היה לי לצחוק היום. היום שניה לפני
שאני הולכת להרגיש את זה שוב ואחרי שלא הרגשתי את זה שנים על
גבי שנים.
לא הכרתי אפילו שם להרגשה הזאת שהייתה לי בפנים... לא ידעתי
להגדיר הייתי כ"כ באויר מבחינתי.
כמה נהניתי להרגיש הכל. לנשום אויר מבלי שהוא יתקע לי
בגרון,לעצום עיניים ולרצות לפתוח אותן שוב..
למרות שידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
התחלתי להרגיש רע, הגוף שלי התחיל לקרוס אמרתי לו שיחכה שניה..
אנחנו כבר גואלים אותנו מייסורינו... כבר לא יכאב כבר לא יהיה
רע.
ובתקווה כבר לא יהיה כלום!
וואו!! כמה רצינו. כמה חיכינו לקיר הזה שממול. כמה זמן חיפשנו
אותו לא יכולתי להפסיק להתמוגג מההצלחה שלי.. פעם ראשונה בחיי
רציתי משהו ואני הולכת להשיג אותו,כ"כ קרוב.
חשבתי לשניה על ההורים שלי,מה הם יחשבו? איזה שימוש נפלא מצאתי
למכונית שקנו לי כדי לא לדאוג לי יותר מדי מפיגועים בתחבורה
הציבורית.
אילו רק ידעו שזה מה שיגמור אותי.
אבל האמת, היה עדיף בפיגוע. פחות שאלות פחות אשמות.. אז ישנאו
את האלה מעבר לקו קצת יותר..
כאילו שזה לא קורה בכל מקרה.
אבל הכי חשוב זה...
שאני אני אני אני לא אהיה פה יותר.. לעולם!
כבר לא אכפת היה לי מכלום.. רק אני והקיר.. מקום שומם , קיר
ישן , ובחורה אחת שלא יודעת מאיפה היא צצה ולאן היא הולכת..
אבל הולכת.
כל החיים שלי תיכננתי את הרגע של לפני מותי.
רק בתקופות שונות בחיים... כשהייתי קטנה אז זה היה.. כשאני
אהיה בת 121 (כן תמיד רציתי להיות טיפה יותר מהנורמה) ויהיו לי
איזה 11 נכדים שיבואו מהשלושה ילדים שלי...
אחר כך זה היה בגיל 80 בלי יותר מדי תכנונים רק שהגיל יעשה את
שלו. אחר כך.. נו, גיל ההתבגרות לחתוך? כדורים ואלכוהול?  אל
תגידו לי שאתם לא חשבתם על זה.
כולנו הרי חשבנו על זה.
אוף.. כמה נעים זה היה לשבת שם מול הקיר. אבל פתאום הרגשתי
שאני לא מספיק קרובה לקיר הזה בשביל למות עליו... יצאתי
מהמכונית והלכתי לכיוון הקיר.
הגעתי אליו, הסתכלתי עליו. פעם הוא היה לבן.. היום הוא יותר
חום. נגעתי בו, הוא היה קר ויבש.. ואני רק חשבתי לעצמי כמה
מוכר לי.. הוא גם היה צר יחסית. רואים שהוא שארית של איזה בית
שהיה קיים
שם פעם.
אולי אני יביא חיים למקום הזה.. חשבתי לעצמי..
התחלתי ללכת חזרה לתוך האוטו נכנסתי , נשמתי עמוק. לחצתי על
הגז.. ונסעתי אל החלום, אל הסוף....אל האושר... ולמה הגעתי??
אל הכאב.. אל אמא והשאלות.. וזריקות ומחטים.  אוף!!!
הקיר היה צר מדי...
טוב עוד משהו בחייםמוות שלי שלא השגתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי אתה!





זאת שקוראת
למישהו


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/01 9:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרי גוסט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה