-ג-
ופתאום יום אחד... מי יודע?
תהיה לחיצת יד וחיבוק.
בהתחלה הם יבהלו קצת ואז יצחקו ואז יחייכו. לאט לאט הם יחושו
את התחושה שעולה מתוך זיכרון ישן ושחוק. הם לא יאמינו וקצת
יתחרטו. ואז תבוא נשיקה קטנה. פרפורים.
האם רגשות מסוגלים להשתמר זמן כה רב? הם כל-כך ישתנו, ופתאום
הם ישימו לב לכל השינויים. הם יתבגרו קצת ויתעצבו קצת וגם
התמימות כבר לא תהייה כמו בעבר.
והם יפשיטו אחד את השני כמו חיות. וישכחו שוב מהעולם וישמעו רק
את מנגינתם ברקע. והם יהיו שוב גוף אחד שמונע מכוח התשוקה,
שמתאחד מכוח התאווה. ושוב הם ירצו ללמוד אחד את השני, להיזכר
בריח, במרקם, בטעם. והתחושות ישובו ויציפו אותם עד כאב, עד
מחנק. ודמעות של ספק יזרמו.  וכמו סם ישן, הם שוב יתמכרו. והם
ישתהו רק כדי לוודא שהם אכן נוגעים שוב, שהם אכן חשים שוב.
או שאולי הם יחליטו להיפגש באיזה בית קפה בתל-אביב? הם ירצו
לדבר ולהיזכר. הם ירצו להשלים כמה פערים.
"אז... מה קורה איתך?"
"המון זמן, אה?"
"כן"
"מאושר?"
"חה".
ואולי זה ימשך ככה ואולי...
ולפתע יהיה קול מוכר והוא ירים את ראשו ויצחק. איך הוא נתן
לעצמו לשקוע שוב בחלומות ילדותיים שלא יתגשמו לעולם? הוא יקום
בתחושה כבדה.
ואז יום אחד הוא ישב שם לבד ודף לבן מולו ועט שחור בידו. הוא
יאמין שאם יכתוב את מה שהיה, את מה שעכשיו ואת מה שיהיה, אולי
אז יתפוגג לו הצורך. הצורך לשוב ולהיות חלק באותו שקר.