רק טיפה, מה כבר ביקשתי? חיוך? אני לא מבין מה הקושי בלחייך.
לחייך משמחה, לחייך מתוגה, או סתם אפילו להגניב חיוך מאולץ
שכזה. מחמם אותך יותר משוקו חם ביום קר. מה כבר ביקשתי? אני
מצטער אם זה היה יותר מדי, אבל לפחות תשובה מגיעה לי. שתבהיר
לי את הסיבה שהחיוך מתעכב. אולי שזאת תחמם לי את הלב. אבל גם
זה לא בא.  אני לא ביקשתי מין ו/או בלעדיות, אפילו לא לדקה. רק
לקבל את החלק ממנה, זה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. פיסת אופי.
כמו ספר ישן וטוב, לקרוא אותו שוב ושוב, ולהרהר בה לפני השינה
- בדיוק דקה לפני שאני נרדם. כמובן שגם את זה לא קיבלתי. או
אז, התחלתי לחפש סימן לסלידה ממני, לגועל, אבל כמה הבעת פנים
אפשר למצוא בגב שמופנה לעברך? לא יותר מדי. אולי זה איך שאני
נראה? אולי ניסיתי לסובב אותו בכוח? ואולי, יושב איזה מישהו
בינינו, שתופס לה בשכמות ולא נותן לה להגניב לי את החיוך שהיא
ואני מצפים לו כל כך? ואולי אני סתם הוזה.
לקראת הבוקר אתה מבין שהחיוך לא יגיע, אבל עדין ממשיך לשבת
ולבהות בגב בציפייה. רק למקרה שיסתובב, שתדע שבהית בה כל
הלילה. על אף שאתה יודע עמוק בתוכך שזה לעולם לא יקרה.
לאט לאט, הגב נעשה דומה יותר ויותר לקיר בטון. ההזיה מתרופפת
ואתה מוצא את עצמך שוכב באלכסון על מיטה זוגית, בחדר גדול לבן
וריק, מחבק ספר ישן וטוב. "אין מה להתאכזב", אתה מנחם את עצמך.
"קיר לא  יכול לחייך..."

צריך את הסם שלי, למרות שעכשיו הוא יקר.