נכנסתי לבנק לקחת פנקסי צ'קים ולברר על הצהרה לרואה חשבון.
ניגשתי לחציו האחורי שם מרוכזים בתיבות ארכיטקטוניות, כלכליות,
בנקאים אישיים.
כן, היום יש כבר בנקאים אישיים, אך לא כפי שראיתי בדמיוני. לא
עם חליפות מהודרות בחדרים ספונים עץ אגוז, מסבים לשולחן ענק,
יושבים ומביטים בך היטב עת ייעצו לך את עצתם הפרטית מאוד
והכלכלית מאוד. לא! הבנקאים האישיים שראיתי ישבו כל אחד בכוכו
ודיברו בטלפון, מאלצים את הלקוחות שהגיעו לסניף להמתין עד
שיתפנו.

מולי היו תשעה כוכים. בשלושה ישבו בנקאים אישיים, ועל שולחנו
של אחד מהם היה שלט קטן "סגור זמנית". התיישבתי על אחד
מהכיסאות המרופדים וללא משענת שהארכיטקט החליט לשים מולם - מול
הסגור זמנית.
ספרתי כי לפני ממתינים שלושה לקוחות ועוד שניים ישובים אצל
בנקאיות אישיות. הסגור זמנית ישב ועבר שורה שורה על דף חשבון
ענק בעזרת אצבעו. מדי פעם הרים עיניו למסך, הקליד מספר חשבון
ובחן את הבעיה. כמדומני שכל שתי בחינות מסך היה פונה לטלפון
המהודר שעל שולחנו ומחייג, ללא הרמת שפופרת, את מספר הלקוח.
הלקוח המוטרד אשר היה עונה לטלפון היה זוכה לשטיפה מאוד לא
אישית על מצב האשראי החריג בחשבונו, ומייד ללא היסוס מוזמן
לסגירת יתרת החובה, "לכל המאוחר עד סוף השבוע, משום שאנו כבר
בתחילת תהליכים-משפטיים", היה מסיים את השיחה בטון שקט
ובניצחון כבוש היטב.

"קר כמו דג באוקיינוס," חשבתי "כבר מגיל צעיר כזה? היכן
מייצרים אותם? ולמה?"
הבנתי מייד כי טעיתי. תמיד היו אנשים אלו שרויים בעולמנו, אך
הבנקים יודעים לברור כעת היטב את עובדיהם, חלפו ימי עצי האגוז
והחליפות המהודרות והעצות האישיות.

המתנתי לעובדת היעילה יותר שישבה בכוך שלידו. כבר חלפה רבע שעה
משהתיישבתי לפניהם. מולה, על אחד משני הכיסאות, ישב לקוח. הוא
נראה שקוע מאוד בדפים שמולו. כאשר בנקאיתו האישית הייתה עסוקה
בטלפון, שזמזם ללא הרף, היה שוקע במחשבה עמוקה. הוא לא הביט
לעברנו אפילו פעם אחת.

הבנקאית האישית הייתה עסוקה כדבורה: טלפונים, ניירות, עמדת
מחשב פעילה מאוד. מדי פעם קמה וניגשה בצעד מהיר לארון זה או
לבנקאי אחר. "חייכנית ויעילה" חשבתי. עברה עוד רבע שעה עד
שסיימה עם הלקוח שמולה. הוא יצא, הביט בניירותיו ושירך רגליים
עד עצירה מוחלטת. פנה לאחור, חזר בו, וניגש הפעם בשירוך רגליים
קצת יותר מהיר לכוך שבסוף שורת הבנקאים האישיים. הוא נכנס מייד
והתיישב. שמתי לב שלא הרים מבטו אפילו פעם אחת לעבר אלו
שהמתינו לו שיסיים כבר חצי שעה בסבלנות ללא מילת תלונה. "צעיר,
אולי בן עשרים ושמונה או שלושים" הרהרתי.

הגיע זקן ונכנס אל הסגור זמנית "לשאול רק משהו." אחרי שני
משפטים הוזמן להתיישב ולגמור הבירור שהתחיל. "נו, אולי לא
כל-כך קר כמו שחשבתי."
מדי פעם הבחנתי באשה, יוצאת חבר-העמים, עומדת ומחזיקה תינוק
בידה, מצמידה אותו לגופה בחוסר-סבלנות ופוסעת כה וכה. "היא לא
סבלנית לגבי התור שאליו חיכתה", הבנתי אותה, אך התור שם היה
קצר יותר מאשר אצלי.

סבלנותי החלה פוקעת אחרי ארבעים וחמש דקות. ידעתי שללא פנקסי
הצ'קים איני יוצא, אך רגלי השמאלית החלה לרקוד מעצמה, סטאקטו.

"עם מי אוכל לדבר? מה אגיד? שאני ממהר יותר מהזקנה שלפני
בתור?" הייתי אובד עצות.

היא בחרה להופיע ברגע זה, מהצד... והלכה בצעד זריז תוך כדי
דיבור לעבר שורת הכוכים שמאחרי. גדולה, גבוהה, מלאה, טבעות לה
שלוש על כל יד, שפתיה אודם, שערה הלא ארוך גבוה על ראשה ואז
צונח לאחור. מלאת חיים, לא שותקת ולו לשניה.
היא הלכה לעבר הכוך מאחורי, הכוך שבו חיפשתי כבר פעמיים את
עופרה, מאז שהתחלתי לקחת על עצמי את עניני הבנק.
היא התיישבה ובתנועה מלאה ויודעת את אשר עושה הציבה שלט קטן
"סגור זמנית", רק שלא כמו הצעיר יותר היא מייד פתחה בשיחות
הטלפון.
"הכינה מראש, או שיודעת היטב את צאנה" חשבתי. מכאן ואילך הייתי
עד, בעל כורחי, למה שאמרה. הלקוח הראשון היה כנראה ממזר לא קטן
משום שהיא הייתה צריכה לחייג אליו שנית ולומר לו, בטון הגבוה
שלה, כי לא נראה שפחד ממה שאמרה וכי יטיב לעשות אם ייקח אותה
ביתר רצינות. כך המשיכה עד שלבסוף נשמע חיוך בקולה. פניתי
לאחור וראיתי כי החזירה את השפופרת למקומה, הרימה ושוב חייגה
מספר.

אדם לא גבוה נכנס בצעד זריז למרחב אבחנתי, קלט מייד את מצב
הלקוחות ופנה לעבר מלאת החיים, עמד מעליה והצביע על שורת
הכוכים שלפני. "זהו מנהל הסניף" הבנתי.

המנהל לא המתין לבדוק אם ימולאו הוראותיו אלא סב על עקבותיו,
עלה לקומת ההנהלה ושב לאחר כחמש דקות עם ז'אקט ותיק קטן בידו.
בצעד זריז פנה לעבר דלת הבנק ונעלם במדרכה שבחוץ.

הבנתי שמצבי לא השתפר משום שמלאת החיים המשיכה בשיחותיה ללא
הרף. שמתי לבי לעובדה שהשיגה יותר הסכמה מלקוחותיה מאשר הדג
הקר שמולי.

הדג הקר, שהתפנה בינתיים מן הזקן, עבד בקצב איטי, מעביר אצבעו
על הדף שורה שורה, ממשיך לברור היטב את שיחותיו על המסך לפני
שחייג, שלא כמוה.

כעת הורמה רגלי השמאלית, ואני בעקבותיה. פניתי לאחור וראיתי כי
התפנתה עמדה בצד השני. מייד ניגשתי והתיישבתי על אחד משני
הכיסאות שבכוך, ממתין שהבנקאית תסיים את השיחה שהחלה בינתיים.
היא הייתה עובדת זריזה ויעילה, משום שמייד סיימה את השיחה
ופנתה לטיפול בי, טיפול שארך כחמש דקות, במהלכן הסתבר לי כי
הייתי צריך לעמוד בתור לכספרים, בצד השני של הבנק כדי לקבל את
פנקסי הצ'קים. חיוכה הקטן בזווית פיה היה ממזרי, אך היא ניסתה
לשמור על פנים ענייניות. הזמנתי דרכה הצהרה אשר רואה החשבון
ביקש ושאלתי כמה עולה לי האשראי החריג ליום. כשהתחילה לענות
בריביות שנתיות ואחוזים, לא נבהלתי. הבנתי כי מדובר בפעולה
חשבונית אחת או שתיים ובקשתי כי תבצעם עבורי. היא ביצעה מייד
תוך מתן מענה ללקוחה אחרת בטלפון והזמנת פנקסי צ'קים עבורה,
שיגיעו לסניף אחר.
"עברו הרבה שנים מאז נמצאתי בבנק" הרהרתי והודיתי לה על
יעילותה.

ניגשתי לכוך של עופרה לשאול אם שמה הוא.
סימנה לי בידה לשבת על אחד משני הכיסאות שמולה. מייד סיימה את
השיחה ופנתה אלי בפנים מאירות לשאול מה שמי. עניתי כי אני בעלה
של אותה לקוחה אותה הכירה היטב. מייד האירו פניה "אחרי-הגשם,
נכון? מה מספר החשבון? איך אוכל לעזור לך?" נדהמתי מזיכרונה,
הרי רק כעת הכרתיה.
"לא! באתי אלייך כדי לומר משהו" התפרצתי.
היא הביטה בי בעניין והמתינה.
"בשם אישתי ובשמי אני רוצה להתנצל בפנייך על שגררנו אותך למצב
שבו קיבלת הערה או נזיפה מההנהלה. אני מחפש אותך כבר פעם
שלישית לומר את זה. אני לא יודע אם אוכל לתקן את זה אי-פעם
אבל..."

היא הביטה בי, חייכה ובלעה את רוקה. מששבו המילים לפיה והפעם
בתדהמה גלויה בקולה אמרה "אני לא יודעת אם יש עוד אנשים כאילו
שבאים... מה באמת? תדע היא אישה מקסימה, ואני קצת נגררתי
אחריה, היא סחפה אותי!"
"אני יודע, היא כזאת, אבל כעת אני אנהל את החשבון, וזה לא יקרה
שנית, אני רוצה להתנצל שוב על..."

"לא, תמתין רגע. אל תלך, חכה. מה מספר החשבון?" עניתי והיא
תקתקה ובדקה את המסך. "אה, אני רואה שזה ירד, רק תשימו לב לא
לעבור את גבול האשראי החריג", אמרה.

היא הייתה עדיין בתדהמה. "לא, לא קרה שום דבר. באמת, זה בסדר.
יו, אני לא מאמינה שיש עוד אנשים כאלו..."
"עופרה, תודה על הכל ואני מקווה שנוכל לתקן את זה באחד הימים
או להחזיר לך."
היא כמעט אחזה בידי "לא, זה ממש בסדר, אל תדאג. לא קרה שום
דבר, ואם אתה צריך משהו אל תהסס מלבוא אלי - אני פה."

החום האנושי שפלטה, בדבריה ובשפת גופה, גרם לי לרצות לקחתה
בזרועותיי ולצאת במחול. לדידי, היא הפכה להיות אותו הגבר
שראיתי בדמיוני, בחליפה מהודרת, בחדר הספון עץ אגוז, נותנת לי
את כל תשומת ליבה ומבטיחה לי שגם עצתה הכלכלית הכי טובה תהייה
שלי כשאבקש.

כשפניתי ללכת לצד השני, לכספרים, עדיין חככתי בדעתי אם יהיה זה
ריקוד סוער או טנגו צמוד.