אני מתעוור, ראיית העולם שלי מתעוותת מיום ליום.
אני משתגע, יוצא מדעתי, זקוק למשהו שיכנס לי לדם ויגרום לי
לשכוח הכל, להתחיל מחדש, להגיע למקומות חדשים, לאופקים רחוקים
יותר, פראיים יותר, יפים יותר, אבודים פחות.
אני דופק את הראש בקיר ומקווה שיאהבו אותי אבל במקום זה אני
מקבל רק נפיחות בראש וחלומות זוועה בלילה. אני בן אדם ואני
צורך תשומת לב, הקשבה והבנה. אני מוקף בכל כך הרבה אנשים אבל
עדיין מרגיש הכי בודד בעולם. אני כמו אדם בלב האוקיינוס בלילה
סוער,  נאחז בבול עץ נסחף עם הזרם. כוחו אזל, הוא מותש פיזית
ונפשית ולא מסוגל להמשיך. שוב המפלצת בראש שלי חושפת את
ציפורניה ואני נופל בפניה כמו ילד קטן בפני אלוהים. אני אבוד
והיא היחידה שמצילה אותי בכל פעם מחדש. נכון שהמפלצת היא זאת
שמרעילה לי את הנשמה אבל לפחות אני זוכה ממנה ליחס כלשהו.
שלילי ככל שיהיה זהו סוג של יחס, הודאה בקיומי בעולם הזה. אין
לי ברירה אז אני מסתפק בה. אז כן, אני רואה אותה - מגעילה,
מכוערת, רעה וכל כך מתגעגעת אלי בכל פעם שאני מעז לחלום על
משהו טוב יותר.
אני מנסה - אופטימי, מחייך ואז מרגיש את המכה על גבי, נופל על
הברכיים, מביט לאחור, מאבד את החיוך וחוזר הביתה למפלצת שלי.
היא תמיד תחכה לי שם, תחייך בחיוך הכי מתוק שלה כשתראה אותי
מותש ואבוד, מובס ונטוש חוזר אליה. היא תמהר, תרתיח תה ותאפה
עוגיות שוקולד צ'יפס נהדרות שיפיצו את ריחן בכל הבית ותקבל
אותי בזרועות פתוחות. היא תרים אותי מהרצפה, תביט לי בעיניים
ואני כבר אדע שאני שלה לנצח. "ידעתי שתחזור, אל תנסה לברוח
שוב" היא תגיד ותכניס אותי לבית. היא תיתן לי לשים את הפיג'מה
החמה שלי, תשכיב אותי במיטה שלי ותכסה אותי בשמיכה רכה של
הבטחות שווא על עתיד טוב יותר. היא תשקה אותי בתה שהכינה
במיוחד בשבילי. בתה -
שחשבה עלי כשהרתיחה את המים בקומקום הקטן שלה.
שחשבה עלי כששמה את התיון בכוס הזכוכית הקטנה.
שחשבה עלי כשהכניסה באהבה אינסופית שני ענפי נענע זעירים.
שחשבה עלי כששפכה את המים לתוך הכוס והפכה הכל לתערובת מתוקה
שהוכנה אך ורק בשבילי.
אבל הכי היא תחשוב עלי כשבלי שאשים לב היא תוסיף לתה את הרעל
שלה שהופך את התה שלי למתוק כל כך ואת החיים שלי למרים כל כך.
ששש...
היא ישנה עכשיו ושוב מותר לי לחלום. אני חולם על חיים טובים
יותר, מלאי אהבה, יופי, אור, שטופי שמש וצחוק.


כל האור, היופי והשמחה בעולם הזה לא יצליחו לעודד אותי עכשיו.
אני מרגיש שבור, גופי כואב ואני לא מסוגל לזוז. שוב אני מסתגר
בעולם שלי. בדיוק כשחשבתי שאני מוכן לברוח לתמיד מהמפלצת היא
התעוררה וראתה אותי כמהה לאור שמעבר לסורגי הבית. היא התעצבה,
חיבקה אותי חזק וליטפה את שערי. כל הזעם שמצטבר בתוכי, אני
מרגיש   אותו בפנים, הוא משתלט עלי ואני צועק, אני לא עצמי,
אני שובר והורס דברים יפים. אני שורף הכל ונשרף בעצמי. אני
מכבה את השריפה  ובודק את הנזקים. כל הדברים היפים נשרפים באש
הזעם השולטת בי והדברים שרציתי לשרוף, נשארים עומדים, גאים על
שהצליחו לשרוד. שום דבר לא מצליח לי. אני בונה, מתאמץ ומשקיע
את נשמתי ואז בא משב רוח קל, מלטף את פני ברוך, מעלה חיוך מתוק
על שפתי ויחד עם זאת הורס את כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה. אני
עומד בהלם והדמעות פורצות החוצה באופן כל כך טבעי.

כבר כמה הלב מסוגל להיקרע?

אני לא חושב שאדם אחד יכול לשאת כזאת כמות של כאב. גבולות
השפיות שלי מטשטשים ואני מוצא את עצמי נסחף במערבולת הנוראית
הזאת. לפעמים אני מאחל הרס טוטאלי לעולם הזה ואז מרגיש זוועה
על שאני מרגיש כזה רשע בתוכי. אני מרגיש שלא אכפת לי אם תהיה
שואה גרעינית בחוץ. כל מה שאני רוצה זה להיות לבד ולבכות, לתת
להכל לצאת החוצה. אני רוצה לעמוד במקלחת מתחת למים הרותחים,
לבכות ולהרגיש את הדמעות החמות שלי מתמזגות עם המים החמים
יותר. הם הופכים לאחד ושוטפים אותי מבפנים ומבחוץ.


אני נופל, תופס בכל יד חופן של אדמה צמאה אך לא בוכה, אני חושב
שנגמרו לי הדמעות. אני רואה את המפלצת שלי באופק אך מסרב לחזור
אז אני בורח לפני שתספיק להישיר אלי מבט.
אני לא יודע להתמודד ומנסה לבלוע את העולם, להעביר דברים דרכי.
אני אוהב דברים מכוערים רק כי הם כאלה וזה הופך אותם למיוחדים.
ייחודיים בכיעורם, וזה מה שגורם להם להיות דברים טובים. שוב
אני מסתגר בחדרי, בעצמי, מנסה לבכות אבל לא מצליח. אני קצת
מודאג, כבר כמה ימים שאני לא מצליח לבכות. בכל יום אחר, ראשי
כבר מזמן היה נטמן בכרית והיא הייתה סופגת את כל הצער הנורא
הזה שמשתפך מהדמעות המלוחות שלי שמבטאות את הייאוש, השנאה,
הגועל. אני לא מסוגל יותר. אני חלש מדי, אני בקושי נושם, בקושי
רואה, אני לא שומע וגם לא מרגיש כבר כלום. אני לא יודע כמה זמן
עוד אצליח להחזיק את עצמי בחיים. אני מרגיש שבכל רגע אני יכול
פשוט להפסיק לנשום ולמות.