עוד מרחוק הוא התחיל לקדוח בי חור. המבט שנעץ בי ממש שרף.

הבחנתי בו מיד. כמעט צעקתי לו מרחוק שיזהר, שלא יכשל בשפת
המדרכה ויפול. כשעבר את המכשול בשלום התחלתי לחטט בזכרון,
לנסות למצוא סיבה למבט המצמית הזה.

הוא היה זקן, בשנות השבעים לחיו, כפוף מעט. בידו אחז סל שמשך
את ידו הימנית מטה. לא הכרתי אותו, הייתי בטוח שמעולם לא
דיברתי איתו, אבל הוא היה תימני ואיתם אני מסובך מזמן. אף פעם
לא ידעתי מה ילד יום כשפגשתי תימני.

אני זוכר את הדברים הרעים שאני עושה בחיים. תמיד מודה בהם ומכה
על חטא. התימני הזה לא נכלל ברשימה! בזה הייתי בטוח. אבל המבט
אמר דרשני. 'אולי הוא קשור למישהו', חשבתי. לא מצאתי קצה
זיכרון שאפשר להאחז בו.

הוא היה דתי, עם פיאות לחיים מגולגלות בצידי לחייו. הוא לא
גלגל אותן אל אחורי אוזניו כדרך האשכנזים. 'שמר עליהן כדרך
עולי תימן עת עלו לארץ,' חשבתי, 'הדת שלו בינו לבין קונו, כמו
אז.' הייתי בטוח שלא ינסה להחזיר אותי בתשובה.

על ראשו חבש כובע לבד ישן ואני משוכנע שכיפה גדולה מתחתיו.
עיניו שקועות מעט בחוריהן. 'הוא ללא משקפיים ונראה די בריא.
הולך טוב, גוף מצומק אבל ניכר שפעם היה בו כוח גדול.' חשבתי.

לא העליתי בדעתי להתחמק. הלכתי מולו.
כשהגענו אחד אל מול פני השני נעצרנו. "מה שלומך יא מורי?"
שאלתי אותו והמתנתי לתשובה שתסביר הכל.
הזקן נעץ בי מבט עז והושיט ידו למרפקי. אחיזתו העידה כי צדקתי
בנוגע להשערה על כוחו. לא יכולתי להחלץ.

יש אנשים שתופסים אותך ביד כדי שלא תעלם באמצע המשפט, כדי
לעניין אותך בשיחה כאילו אתה האדם החשוב ביותר בחייהם. הוא לא
היה אחד מהם. אחיזתו הייתה אחיזת בן משפחה. מיד נרגעתי והמתנתי
שידבר.
הוא עדיין שתק. "מורי, אולי נשב בספסל בצד?" הצעתי לו. הוא
רק חייך והניד ראשו לשלילה. חיוכו חשף שיניים צחורות. 'הלוואי
עלי בגילו' חשבתי.

"חלמתי עליך בלילה של מוצאי שבת אחרון." אמר. דיבורו היה
כדרך הזקנים עם חית רהוטה והמילה 'מוצאי-שבת' נשמעה 'מוסאי-
שבת'.
ידעתי שאינו משוגע או סנילי, 'הייתי קולט את זה' חשבתי.  
"אלוהים שלח אותך, פעם, כשחשבתי אתה רע בלב," הוא המשיך
"והפעם נענה לי ושלח אותך אל מול פני לכפר על מחשבה רעה."
"יא מורי," עניתי די במבוכה "אני לא מכיר את כבודו."

הזקן עזב את ידי והכניס אותה אל הסל. משם שלף בקבוק יין
שהתווית עליה העידה "תירוש - מיץ ענבים טבעי". הוא הושיט את
הבקבוק אליי. בידו השנייה אחז באגרופי שנקמץ ופתח אותו
בעדינות. "היין - אני עשיתי"  אמר  "צריך להוציא הפתק
שהילדים לא ישתו בטעות."

הייתי די נבוך. לא הכרתי אותו. הוא ידע שיש לי ילדים ונתן לי
מתנה יין שהוא עשה לבד.
לא דיברתי. הוא הביט בעיניי שוב. "אתה גר בקצה של השכונה, ליד
דאמרי, צמוד לבית כנסת של הרב האשכנזי שהיה פה פעם" הוא אמר,
מזכיר עבר של 50 שנה לערך. ידעתי דרך דיבורו כי הסביר לי כדי
שאבין את חטאו. "רבת עם יצחק הגבאי, והפרעת לו בתפילה בשבת
בכוונה. אני חשבתי שאתה רע בלב, שונא דת לחינם."
הבנתי מיד על מה דיבר אך לא הפרעתי לו בוידוי. נדיר למצוא
אנשים המתוודים על חטא שחטאו בלבבם בלבד. 'האיש הזה ישר כמו
פלס', חשבתי. הכי הרבה הוא הזכיר לי את סבתא שלי, אמונה ויושר
צרופים בנשמתו. "ואז אלוהים שלח אותך להציל... " הוא גמר את
הוידוי והסתכל בי במבט בוחן.
סלחתי לו. סלחתי גם לעצמי על הצער שגרמתי לו בלי כוונה. לא היה
טעם להגיד לו שאלוהים אינו מדבר איתי כלל. עבור הזקן הכל מכוון
מלמעלה.

"יא מורי, אני כבר לא גר ליד דמארי, אבל תגיד לי איפה אתה גר,
אני אבוא אליך לביקור."
הוא חייך אליי. "זה יין טוב גם לקידוש, אבל אתה יכול לשתות
מתי שאתה רוצה. אני, יש לי עוד, כשתבוא אתן לך."

היה בו רמז לממזרות התימנית, הוא ידע שאני לא מקדש כלום בליל
שבת.