תמיד כשקמתי עם הזריחה היתה לי תחושה על הלב שעוד יום חדש
מגיע, והכל יהיה נפלא. לכן הסקתי שיפה זריחת השמש ללב שמח.
תמיד כשראיתי את השקיעה היתה לי תחושה על הלב שעוד יום מגעיל
נגמר, לכן הסקתי שיפה שקיעת השמש ללב עצוב.
הגעתי למצב שבכל רגע ובכל שלב נתון שהשמש או הירח נמצאים בשמים
עצוב לי, רע לי וכואב לי, אז החלטתי לנתק את עצמי מהמכשירים
כמו חולה שמרים ידיים ואומר שעוד אין סיכוי בחיים...
אולי שם למעלה יש הרבה פחות דברים רעים, או שיותר נכון אני
אזרק למטה לגיהנום. אני מרגיש כאילו החיים מכינים אותי לשם, לא
יכול להיות שילד בתקופה כל כך קצרה יסבול יותר ממה שחי.
נמאס לי כבר... רוצה לחזור להיות רועי רחמים, אותו הילד עם
המבט השמח, אותו הילד עם החיוך הכובש, אותו הילד שבחיים לא
יפגע באנשים ובמיוחד לא בחברים... אני פשוט בוגד בעצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.