עוד כשעה, אני עולה על האוטובוס ויורד דרומה, אל אילת. אבל
הפעם, אני לא עוצר בשביל הזיכרונות הנשכחים, אלא ממשיך וחוצה
את אם כל הגבולות, אל סיני.
פתאום אופפת אותי התרגשות קטנה, כאילו אני עומד לפני נסיעה
ארוכה, גדולה, חשובה.
שוב צפים ועולים בי פרפרי התרגשות מוכרים, ואני מתרגש. זה
מצחיק, כי אני נוסע רק לשלושה ימים, וכשאחזור, הכל ודאי ישכח
ויעלם, ואיתו הפרפרים.

אימא ישנה עכשיו במיטתה בבית, או לפחות מנסה. היא בטוחה שמשהו
רע יקרה לי, ועוטפת את עצמה בדאגות.

התחנה המרכזית בתל אביב מלאה בהרבה אנשים ונדמה כאילו עכשיו
שעת צהרים ולא חצות.
ככל שהתקרבתי לתחנה שלי, כמות האנשים הצטמצמה, ורובם ישבו ממש
בפתח השער, מוכנים לזנק ראשונים על האוטובוס, רק מתי שיציץ
מבעד לדלת הזכוכית.
בקלות רבה אני מבחין בין האנשים שנוסעים לאילת, ובין אלה
הממשיכים לסיני. הן לפי הלבוש והן לפי גודל המזוודה. חבורת
גברים צעירים, עטופים בג'ינסים מחויטים, כאילו נתפרו במיוחד
בשבילם, יושבת בסמוך אלי.
כאילו והיו חבורה סודית שכזו, מסתודדים ומתלחששים ביניהם. לידם
יושב זוג צעיר, הבחורה עטופה בבד כתום לראשה, והבחור מתכונן,
מתאמן, מגלגל ג'וינט לדרך, מתחרט ומתחיל לעשן.
מצדי השני יושב זוג נשוי לודאי, או לפחות מיושב דעות, מחושב.
יושבים ומביטים מהצד, מפרידים את עצמם מהשאר.
ואני באמצע, מתבונן בכולם, יושב, כותב וחושב.
האנשים שנוסעים לסיני, נראים כאילו הם נוסעים למזרח, כולם
עטופים באותם הבגדים, באותם פרצופים מוכרים, אפופים באותם
הריחות. ונראה כאילו הם רוצים לנסוע למזרח, מדמיינים את עצמם
בדרכם למזרח ומסתפקים בסיני. או אולי ורק זה אני?
מישהו יודע איפה לוקחים אוטובוס להודו?

סיני 2003

אחרי נסיעה של 4 שעות, בה שיניתי תנוחה כל שעה ולא ישנתי אפילו
דקה, הגענו לסיני.
נכון, זו לא הייתה נסיעה של 16 שעות באוטובוס רועש ודרך
מקרטעת, אך עדין מצאתי את עצמי משווע לבורא עולם על כאביי,
ומודה לו בסופה על שעודני חי.
סיני של סוף 2003 מזכירה לי את המזרח של 2002. בול פגיעה
בשירותים, ניחוחות וסמים, וגם חבורות של ישראלים.
רק חב"דניקים עטופי שחורים חסרים לי.
שרשרת (לא נגמרת) של הרים אדומים נמתחת מעל קו אופק עדין,
הנושק לקו המים הצלולים. ומעל הכל, חושות והרבה הרבה חול. ומה
עושים פה? לא עושים.

שמש של שעת צהרים מטפסת עכשיו ותופסת את מקומה במרכז השמיים.
השעה כנראה 2, והבטן שלי כבר משמיעה סימנים חוזרים ונשנים
S.O.S , S.O.S . ואני קם מעל החול הרטוב לרגליי, ואוסף צעדיי
אל עבר המסעדה.
הכל מנוהל כאן במניין של לירות מצריות. הכל בלירות, ואנחנו
חושבים שהכל כאן זול, ודוחפים הכל, ובגדול.
אבל אם הכל היה בשקלים, באותה השקעה, באותו המחיר, ודאי היינו
חושבים כי דופקים אותנו, כי ככה אנחנו.
ובאותו קו מחשבה, אני שמח שהחזירו את סיני למצרים, כי אם היה
זה אצלנו הישראלים, הכל היה נראה אחרת, מלוכלך, מלא תיירים,
ממוסחר ורועש, כמו כל נופש מערבי אמיתי.

הנוף כאן באמת מדהים, רצועת חוף תמים, בתולי ושליו, ואפשר
להביט בו עד אין קץ.
רחש הגלים מלווה אותך בכל צעד, מהחושה לים, משם למסעדה והלאה
לשירותים. אלו החיים!
מי צריך שיגרה? ("שיגרה זה דבר רע"), מי צריך עבודה? אין כמו
מנוחה!

ביומי הראשון כאן קצת השתעממתי, קצת השתגעתי. פה ושם אפילו
הצלחתי לאבד את עצמי במרחק הקצר בין החושה לים. אבל מאותו רגע
זכור, אני ממש נהנה.
זה לא הנוף היפה, או השקט הממצה, אלא האנשים. החל מהמלצרים
הנחמדים, וכלה בחבר'ה הנהדרים.
לאן שלא תלך, תמיד יהיו לך חוויות וזיכרונות. אבל האנשים, הם
אלו שנותנים לך את תחושת השייכות.

גם סיני זה חו"ל.

בוקר אחרון של יום שלם בסיני עומד להסתיים. ונדמה שהשעות
הולכות כאן בקצב אחר, שעה מתחבאת לה מאחורי שעה אחרת, והיום
ממאן להיגמר. פתאום עכשיו זו אהבה ממבט ראשון. אולי זה נכון מה
שאומרים אנשים, שלוקח זמן להתאהב באמת, שצריך להירגע ולראות את
הדברים כמו שהם, ולא להיסחף בזרם.

עוד כמה דקות אני תופס ריקשה לחוף "טראבין", לעשות קצת קניות,
כי זה מחייב, הרי אנחנו בחו"ל, לא?
לאורך הנסיעה בכבישים המטפים הבחנתי בקו החול המתפתל, והבנתי
בעצם עד כמה גדולה הארץ הזו וכמה קטן החוף שלנו. אבל החיים
ב-"אנטיקה ביץ'" קורצים לי יותר מאשר כל רצועת חוף שנקרתה
בדרכינו.
לטראבין נוסעים אנשים כדי לקנות דברים שאפשר לקנות בכל מקום
אחר, אך במחיר זול יותר. חנויות צבעוניות על מסעדות ריקות
מכסות כל חלקת חול קדושה, ולא משאירות כל תקווה לאותנטיות
אמיתית.
זה בכלל לא המקום בשבילי, ואני שמח שהגעתי לאן שהגעתי.

בוקר אחרון בסיני מלווה בהתרגשות. מצד אחד אני חוזר לעולם
המוכר, למשפחה ולחברים, אבל מצד שני, אני משאיר מאחור חלומות
חדשים, פינות נחמדות של הלב וחברים חדשים. עכשיו אני בדרכי
חזרה לציויליזציה, ושרידים אחרונים של סיני מתקלפים מעליי,
בעיקר במרכז האף שלי.

אני לא יודע למה וכיצד זה כל פעם מצליח מחדש, אבל תמיד הדרך
חזרה נראית לנו קצרה.
והפעם, הדרך חזרה אל המוכר, הייתה יותר מדי מהירה, והנה אני
שוב כאן, חי באמצע החיים, כאילו שוב דבר לא קרה.

אולי הקסם של המקום הזה הוא התגלמות המרחק הקצר בין המציאות
שלנו ביום, לבין הרצונות שלנו בלילה.
לא צריך לנסוע הרבה ולהשקיע הרבה, כדי להגיע אל חלקת נפשנו
השקטה, החבויה, הכבויה, הרצויה.