אני שוכחת כמו הים השוכח את יצירותיו על החוף. פולטת מתוכי
יצירות שיכלו לזהם את מימי או להעשיר אותם. אני שוכחת אנשים
ומהות כמו הים השוכח בית קברות של צדפים ואצות על פני החול.
אני מגנה את עצמי על כך. אך כמו הים לא אצטרך לשמור בי דברים
שאינם מועילים עוד.
השיכחה כמוה כפליטת הים את המדוזות המתות לחופיו. כמוה כשליחת
הקצף אל קצה קצותיהם של הגלים.
השיכחה שלי היא כמו שיכחת הים ששלח כבר גלים מעליו. אך הוא
שוכח ועל כן יכול לשלח מעליו גם את הגלים הבאים.
ימים רבים ראיתי וכולם נוטים לשיכחה מקלה. ללא כל פחד הם
משאירים זנוחים את אלו שלא עמדו במאמץ, שלא הצליחו לשמור על
שיווי המשקל בין גליהם הסוערים, הדוחפים.
הים בא והולך, מלטף ומכה בו בזמן. מעולם לא ראיתי ים שקט ורגוע
באמת. ים שרק אוהב. וכאשר נדמה שזה כך זהו רק למראית עין.
מי שלא יודע מתי להיאבק ומתי לחדול נבלע במימי הים ונעלם.
ולאחר כמה ימים נפלט אל החוף, אל עולם המתים הנשכח ביבשה.