אני מרגישה כאילו אין מספיק מקום בשבילי, למרות כל אותם אנשים,
שטוענים כי אוהבים אותי ויודעים מה להגיד לי, כדי שארגיש טוב.
אני תוהה איפה הם עכשיו, ממש ברגעים אלו.
ההורים שלי הם האחרונים שיצאו מהדלת, לפני כמה דקות. בליבי
התחננתי שלא ישאירו אותי לבד.
אני לא חושבת שזה חדש להם, שאני לא במצב טוב.
אבל למה הם לא אומרים כלום?
למה אבא שלי מסתכל עליי במבט כאילו שהוא רואה את השטן?
אבל הם הלכו. נעלו את הדלת ואני מיד פרצתי בבכי, כמו ילדה
קטנה.
הרטבתי את המיטה ואחרי זה גם נגעתי בדמעות שנספגו, ממש כמו
שעשיתי בילדותי.

בעוד כמה ימים אני אהיה גדולה יותר בשנה.
אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה חזק ממני.
בטח אשב בבית, כמו היום...

בחצי שנה האחרונה היו לי שלוש סיבות טובות לחגוג והעדפתי לשבת
בבית. אני לא רוצה גם עכשיו.
די, הספיק לי!

בכל אופן, למרות הרצונות העזים לעשות משהו עם עצמי, להתפתח,
ללמוד וכו', החלטתי שכשאמות, מכל סיבה שתהיה, אני רוצה להקבר
בפיג'מה שלי, ושיסדרו אותי מכורבלת, כאילו שאני עדיין במיטה.
לרטיבות אני אדאג כבר.
ותמסרו לאמא שלי שהשנאה שלה הייתה מיותרת, ולאבא שבאמת הערצתי
אותו, אבל הוא הפסיד את הבת שלו.

בעצם, אפילו זה לא מגיע להם, חארות...