ביקשו ממני לכתוב סיפור אהבה. סיפור אהבה משלי.
כבר כמה שעות אני מנסה לנסח אותו.
יושבת מול דף נייר, ומנסה לכתוב את כל מה שעובר לי בראש כשאני
חושבת עליו. ולא מצליחה.
כי הוא כל כך הרבה דברים, שעוברים כל כך מהר - ואני פשוט לא
מספיקה לעקוב.
אז ניסיתי לכתוב איך הכרנו. סיפור מטופש, חסר פואנטה, יום שאני
כנראה אזכור עוד הרבה זמן.
מסתכלת והמומה ממה שכתבתי, מהקיצוניות, מהאופי המוזר שקיבל
הסיפור הפשוט הזה. וזורקת את הנייר לפח.
אני מנסה לחשוב מה בדיוק מצאתי בו.
אומרים שהוא יפה, גם אני אומרת כך. יש משהו מאוד שובה בעיניים
שלו, בחיוך שלו, בגבות, שנראות תמיד מעט מורמות - במן תמיהה
כללית על העולם.
או שאולי זה החיבוק?
החיבוק הכי עוטף ומגן. חיבוק טוטאלי, בו כל העולם מסביב מיטשטש
במן אפקט גרפי זול, כמו באופרות סבון. כל העולם מיטשטש, ורק
אנחנו באמצע המערבולת הזאת, שותקים ומחובקים.
אולי בגלל שהוא היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש ממש שייכת.
ממש רצויה. אולי פשוט כי הוא הראשון שהכרתי, כשעוד הייתי לבד.
ואם מצאתי בו את כל זה, אז למה לא?
אני מרגישה לפעמים כמו כלב, מחפשת את הזנב של עצמי. קרוב
לוודאי שאם אני אמצא אותו - גם זה יגרום לי כאב.
והמחשבות ממשיכות להשתולל לי בראש, להתקע אחת בשנייה, ליפול.
אט-אט חודרת ההכרה, שאולי פספסתי את ההזדמנות. שאולי לא שמתי
לב. ואולי הסיפור שלי נגמר - לפני שהוא באמת התחיל. |