דמיינו לכם אולם משפטים בו חבר המושבעים עומדים לחזור מחדר
הדיונים. השופט יושב זמן מה, מחכה בסבלנות. צדדי הנתבע והתובע
עובדים על תוכניות תכסיסים למקרה בו הצד שלהם לא ינצח. הקהל
באולם, תחת השפעה מהחידוש בתיק זה, קצת קצרי-רוח אך בסך הכל
מתנהגים יפה, חושבים לעצמם על הסיבות לדרמה המשפטית המיוחדת
הזו.
הדלת לחדר הדיון של חבר המושבעים נפתחת. יש רשרוש כשהאנשים
מסתובבים במקומם כדי לראות את צעידת חבר המושבעים חזרה לספסל
שלהם. לחש ניכר נשמע כשנתגלה שרק ששה מתוך שנים עשר חברי חבר
המושבעים חזרו. בנענוע ראשו של השופט פקיד בית המשפט נכנס לחדר
אך יוצא רגע לאחר מכן עם מבט מבולבל על פניו. הוא מושך כתפיו
לשופט ומרים את ידיו כאילו לרמוז שגם לו אין מושג איפה נמצאים
חברי חבר המושבעים הנעדרים.
"ראש חבר המושבעים," מתחיל השופט, "האם תהיה מוכן לספר לאולם
משפטים זה מה קרה למחצית חברי חבר המושבעים?"
ראש חבר המושבעים עומד במקומו ונראה קצת מבויש. "כן, כבודו,
כנראה שאין לי ברירה אחרת. שאר חברי חבר המושבעים, טוב,
ובכן..."
"תגיד את זה כבר, אדוני!" נשמע קולו הקשוח של השופט.
"הושמדו, כבודו."
"סלח לי, אבל האם אמרת 'הושמדו'?"
ראש חבר המושבעים במרץ מניד בראשו. "כן, כבודו, הושמדו."
"האם יהיה איכפת לך להסביר לאולם המשפטים הזה מה משמעות
הערתך?"
"ובכן, כבודו, כפי שכבר אמרת בחכמה רבה לכולנו בתחילת תיק
מיוחד במינו זה, עקב אימוץ ההצעות החוקיות שהציע מר פול טיילור
לחברה שלנו, כל צורות החיים על כדור הארץ יקבלו יחס הוגן ושווה
בפני החוק. כך שלבני האדם לא יהיה יותר שליטה על החוק שלא היה
שלנו מלכתחילה, ושלא הגיע לנו, שיטת החוקה שלנו הייתה צריכה
להשתנות כך שכל חבר מושבעים היה צריך להיות מורכב מחברי
'קבוצות הנחותות של הבריאה' שונים."
"מה הנקודה, אדוני?"
"אה, כן, כבודו. ובכן, כפי שאתה יודע, היינו שנים עשר. אנחנו,
שלושת בני האדם, שאתם רואים שנמצאים כאן. שלושת חברי ממלכת
החיות; התיש והחתול, שנמצאים פה, והצפרדע... נעדר. שלושת חברי
ממלכת החרקים; הזבוב, היתוש והחיפושית, שאף אחד מהם לא נמצא
כאן. ולבסוף שלושת חברי ממלכת הצמחים; הדיונאה, שנמצאת פה,
וגוש הדשא ועלה השמך ש...אינם."
"ובכן, איפה הם?"
"אחד מאיתנו," ראש חבר המושבעים מצביע עם ידו לכיוון שלושת בני
האדם, "הכה את היתוש בטעות כשנחת על היד של אותו משפטן. הצפרדע
נקש בחיפושית כשהשלכנו את הקולות הראשיות שלנו, והדיונאה, טוב,
אכל את הזבוב. התיש אכל את גוש הדשא ואת עלה השמך בזמן שניסינו
לעצור את החתול מלטרוף את הצפרדע. ברגע ששמנו לב שהתיש אוכל את
שאר חברי חבר המושבעים, החתול תפס ו... אכל את הצפרדע."
השופט פשוט ישב שם. המראה שהוא נכנע לבלבול שיקף את פני כמעת
כל האנשים בחדר, חוץ מחברי חבר המושבעים מה"קבוצות השוליות של
הבריאה" שנשארו. החתול היה עסוק בלנקות את עצמו והתיש שהחליט
שלגברת אחת בחדר היה סידור מעניין של פרחים בכובע שלה, צעד
לכיוונה, מתעלם מכל דבר חוץ מהכובע. השופט, שפתאום נזכר שהיה
משפט להעביר, ניער את עצמו ושוב התבונן בראש חבר המושבעים.
"הזכרת הצבעה. עם היעדרותם של שאר חברי חבר המושבעים, כנראה
שאצטרך למנות את עצמי על החלטת פסק-הדין. מה הייתה ההחלטה?"
"היו ארבעה נמנעים, ארבעה קולות בעד וארבעה קולות נגד."
"האים תספק פרוט בעובדה שהוטלו שמונה קולות, אבל נשארו רק ששה
חברי חבר המושבעים?"
"כן, כבודו. שני בני אדם בעד, וגם הצפרדע והתיש. הצפרדע קרקר
באותו הרגע והתיש פעה כשהחתול קפץ מעלו כדי לרדוף אחרי הצפרדע.
קולות הנגד הוטלו מבן האדם השלישי, החתול שנהם לצפרדע,
והדיונאה שבאותו רגע נסגר על הזבוב."
"אבל אלה הם רק שבע קולות, אדון ראש חבר המושבעים."
"אה, סלח לי, שכחתי את החיפושית. הוא גם הצביע נגד כי הוציא מן
שריקה לצפרדע באותו הרגע בדיוק לפני שהצפרדע... חטף אותו."
השופט בשקט מניד את ראשו. "בשביל זה קיבלתי תואר אקדמי
במשפטים", הוא לחש, אך רק מזכיר אולם השיפוט שמע אותו, ומייד
כתב זאת בפרוטוקול.