אני שונאת שמכריחים אותי לעשות דברים, כי זה יועיל לי בעתיד.
כי אני כבר חושבת כל כך הרבה על העתיד, שלפעמים קשה לי לחיות
את ההווה. אני שונאת את זה.

אני שונאת שמכריחים אותי לעשות דברים, או שמייעצים לי. אני
יודעת לעשות שטויות גם לבד, אני לא צריכה את העזרה שלכם.

אני שונאת שתוכניות מתקלקלות, ששום דבר לא הולך כמו שצריך.
שלפעמים נראה שמה שייקרה בכלל לא קשור למה שעשיתי - אלא רק
לרצון ביזארי ומעוות של מישהו אחר. החיים שלי הם קומדיה,
קומדיה של טעויות. לפעמים אני ממש מצפה לצחוק כזה, מוקלט, של
אולפני טלוויזיה. או שמישהו ייצא עם איזו מצלמה.

אני שונאת אותה. אני שונאת את הנחמדות שלה, את הכשרון שלה, כל
פעם ופעם שהיא מנופפת לי לשלום ומחייכת - אני שונאת. מעל לכל
אני שונאת את החבר שלה, ואת גומת החן שלו, וכל דבר שהוא אי פעם
אמר לי, אני מדחיקה.
ולפעמים נראה לי, שהשנאה הזו היא גם קצת קנאה - אבל אני לא
יודעת, כי הגבולות כבר מזמן הטשטשו וכמעט נעלמים.
ואז אני מנסה לחשוב - מה יותר גרוע, הקנאה או השנאה. עדיין לא
הגעתי לתשובה.

ואני שונאת לשנוא. אני באמת שונאת את זה.
אני שונאת את ההרגשה הזו, אולי ידיעה. שאני בעצם ילדה קטנה
ומטומטמת עם בעיות קטנות ומטומטמות, שנהנית לפעמים לעשות
ברוגז, ולשחק ברגשות שהיא עדיין לא הפנימה.

אני שונאת,
ומחר יום חדש.