ההתחלה
היא ישבה שם, נשענת בגבה אל הגדר, היא חיכתה לו.
היא לא ממש התכוננה למבחן, בגלל זה היא גם יצאה ממנו אחרי חצי
שעה. היא רצה מהר למגרש החניה, ונשמה לרווחה כשראתה את הג'יפ
המוכר שם.
"את מחכה למישהו?" היא הפנתה את מבטה וראתה את נתי לידה.
"כן, אתה הולך הבייתה?" שאלה בחוסר עניין חלקי, היא לא רצתה
להכנס עכשיו לשיחת חולין מיותרת ולפספס אותו.
"נראה לך? איתי שלח אותי לצילומים. רוצה להצטרף?"
"לא עכשיו, אולי פעם הבאה"
"אוקיי," היא ראתה אותו יוצא מהבניין הצהוב, עוד כמה רגעים
והכל נגמר "wish me luck!" הם נפרדו לשלום בנשיקה על הלחי, כמו
תמיד, בדיוק כשהוא עבר לידם.
"אתה עסוק עכשיו?" היא שאלה אותו, מקווה בליבה שיגיד...
"לא ממש... אבל אין לי זין להשאר פה! את רוצה, בואי" הוא אמר
והחל לצעוד לכיוון הג'יפ. מצפה ממנה ש...
היא הלכה בעקבותיו בצעד בטוח. הוא פתח לה את הדלת והתניע את
הרכב. היא סגרה את הדלת, ואז באה השאלה הכל כך צפויה, השאלה
שאיפיינה את היחסים ביניהם:
"לאן ניסע?"
"לא יודעת"
הוא הסתכל עליה, מבטו חודר לתוך עיניה, שניהם ידעו בדיוק לאן.
רגלו הימנית עברה לדוושת הגז, והם יצאו לדרכם. נסעו בדרך
המוכרת, הדרך ששניהם גילו יחד, באותו יום גורלי.
הם נסעו בדרך החדשה, הנה הם עברו את הכניסה לשכונת המגורים,
והמשיכו למעלה. הדרך התפתלה, הנה, פה הם פונים, עולים על הדרך
הלא סלולה. הג'יפ נעצר, והמנוע דמם. הייתה ביניהם שתיקה.
"מי זה היה שם?" הוא שאל בעצבנות קלה.
"איפה?"
"ביציאה מבית ספר," הוא המשיך "זה החדש ששמת עליו עין?"
"תגיד, על מה אתה מקשקש?"
"אין לי בעיה עם זה, מצידי סבבה, תהיו יחד, אבל קודם חכי עד
שאנחנו נגמור לפני שאת הולכת עם אחרים"
"אתה מדבר על נתי??? תגיד, התחרפנת או משהו? נתי הוא אחד
מהחברים הכי טובים שלי! וחוצמזה, למה לעזאזל אכפת לך?"
"לא אכפת לי, אני פשוט לא אוהב ש..."
"ש... מה?" היא שאלה מסתכלת בו בהתרסה.
"כלום, לא אכפת לי! בסדר?"
היא פתחה את הדלת ויצאה אל הרוח החורפית. היא התקרבה אל קצה
הצוק. בזמן האחרון היו לה מחשבות כאלה, 'אני לא אחסר לאף אחד
אם אני...'
"כנסי לאוטו" היא שמעה את קולו אומר, היא המשיכה לעמוד שם, לא
זזה. "כנסי לאוטו" הוא אמר שוב, ושוב היא לא הזיזה שריר. עיניה
היו היחידות שזזו, מביטות בכפרים שנפרשו לרגליהם. "נעלבת?"
שאלתו הזכירה לה את הלילה ההוא, לפני הטיול, לפני הכל.
היא שמעה את רעש הדלת הנסגרת ואחר את קול צעדיו. היא הרגישה את
גופו מאחוריה, תוהה מה יקרה אם היא תיפול, האם הוא ינסה לתפוס
אותה?
"אתה זוכר מה אמרת לי?" היא שאלה בלחש
"אמרתי לך הרבה דברים," הוא ענה. היא תמיד נדהמה מהיכולת שלו
לקבל הכל באדישות, או שאולי לא הכל?
"אמרת שאתה לא רוצה לפגוע בי, זוכר?" היא הסתובבה והביטה לתוך
עיניו. עיניה הכחולות מנסות לחדור את מעטה השריון שעטף אותו.
"זוכר, למה?"
"אז למה אתה מנסה לעשות הכל כדי לפגוע בי?" כאב עבר במבטה,
מכווץ משהו עמוק בתוכו.
"אני..." הוא התחיל לומר אך אצבעה הורמה לשפתיו ועצרה בעדו,
הוא הרים מבטו בתהיה וראה את ראשה נע קלות מצד לצד. היא ידעה
בליבה שזהו זה, זו הנקודה ממנה היא לעולם לא תוכל לחזור אחורה,
ההחלטה כבר נפלה בליבה.
היא הרימה את ראשה, נותנת לו הזדמנות לסגת, הוא הרכין את ראשו
אליה, שפתותיהם נפגשות באמצע הדרך. ידיו עלו והחזיקו במותניה,
מצמיד את גופה אליו. הוא הרגיש את ידה עולה אל שרירי החזה שלו,
קיווה שאולי...
היא הניחה את ידה ביניהם מנסה להרחיקו. אבל היא לא יכלה, הוא
לא נתן לה ללכת. הוא הצמיד אותה קרוב אליו, יותר קרוב מזה והם
כבר היו...
"בואי," הוא הוליך אותה בחזרה למושב, ועלה גם הוא. רגעים אחר
כך כבר היו על הכביש העוקף.
"אתה מנסה בכוונה לקבל דו"ח?" שאלה בחיוך
"רק המזל שלי, ליפול על אחת פולניה"
"אתה לא חייב, אתה יודע" הוא העביר את ידו אל רגלה, מלטף
בעדינות,
"אולי אני רוצה?"
הוא החנה את הג'יפ, ואמר "אל תזוזי", הוא הקיף את הג'יפ ופתח
לה את הדלת.
"קר לי" היא אמרה והוא מיהר להקיף אותה בזרועותיו. הם נכנסו
יחדיו לבית המחומם. הוא הוביל אותה במעלה המדרגות, זרועו עדיין
מקיפה את מותניה. הוא סגר את הדלת אחריו, וניגש אליה. שפתיו
התגעגעו לטעמן המתוק של שפתיה, הוא הצמיד אותה אליו.
ידיו מטיילות על גבה, נכנסות מתחת לחולצה, מורידות אותה. ידיו
המשיכו במסען על גופה, לומדות אותו לאט לאט. מבטו עבר על גופה
ונעצר בעיניה. ידיו נעצרו. גופו קפא. הוא התרחק ממנה, והתיישב
על מיטתו. "סליחה" הוא אמר. "תלכי". היא נשארה במקומה. "תלכי,"
הוא אמר בטון יותר תקיף.
"למה?"
"אני לא רוצה שתעשי משהו שתתחרטי עליו אח"כ"
היא התקרבה אליו, עד שפניו נגעו קלות בבטנה החשופה. היא הרימה
את ראשו אליה, "מישהו אמר שאני אתחרט?" חיוך התפשט על פניו,
והיא צחקה. הוא הצמיד את שפתיו לבטנה שוב,ידיה עוברות בשערו.
ידיו אחזו בה והפילו אותה למיטה. הוא הוריד את חולצתו ונשכב
עליה, משקלו מצמיד אותה למזרן, היא אהבה את ההרגשה הזו. היא
נתנה חופש לגופה לעשות כרצונו, והוא ניצל זאת. היא שלחה את
ידיה אליו, מלטפת את גבו החשוף, מאיצה בו להוריד עוד חלקי
לבוש. הוא קם, והחל מוריד את מכנסיו, משב של קור חלף על גופה,
רק אז הבינה שהיא נותרה עירומה לגמרי. הוא חזר לצידה והפעם
היוצרות התהפכו, הוא היה מתחתיה. לשונה החלה במסע חקירה,עוברת
על צווארו, יורדת לפטמות, נעצרת שם לכמה רגעים, מגרה אותן עד
לקשיחות מירבית, ומשם ממשיכה לבטנו, לטבור, יורדת עוד למטה,
מגיעה למוט הזקור, עוצרת את נשימתו של השוכב מתחתיה, נושפת
עליו קלות ומחדירה אותו לפיה. הוא רואה את שפתיה האדומות,
עולות ויורדות על איברו, מעבירות בו רטט, מרגיש את לשונה בחריץ
הרגיש ממנו יוצאת טיפה לבנה ראשונה, ידיה מלטפות את ישבנו. הוא
אינו יכול יותר, יודע שאם תמשיך, הכל יגמר מוקדם מידי. ידיו
מרימות אותה לעברו, הופכות אותה תחתיו, הוא רוצה לגרות אותה עד
קצה יכולתה אך מבטה המתגרה לא מאפשר לו, הוא שולח יד לבדוק את
השטח. מגלה כי היא רטובה מאוד.
אצבעותיו נכנסות, אחת, שתיים, שלוש, היא נאנחת, ארבע, אגנה
מתחנן להמשך המגע, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה.
ידיו מונחות לצידי ראשה, תומכות בו שלא יפול, הוא נכנס אליה
לאט, מרגיש את המחסום, הוא נעצר.
"כן" היא לוחשת לו, מסירה את המחסום האחרון ביניהם. אברו נע
קדימה פורץ את הקרום הדק. "אה" היא נשכת את שפתיה.
הוא נעצר, נותן לה זמן להתרגל אליו בתוכה. רגליה נלפפות סביבו,
אגנה מורם למעלה, היא עוזרת לו להעמיק בתוכה, מרגישה כל
מילימטר ממנו, ושוב הוא יותא על מנת לשוב ולחזור לתוכה, להגיע
לעומק חדש.
גופותיהם נכנסים לקצב אחיד, מתלכדים יחד עד לאותו פיצוץ סופי
ונפלא.

                                         

הסוף
דלת הג'יפ נפתחת, והוא יוצא ממנו. חבריו מאחוריו תומכים בו.
הוא הולך אחרי שאר האנשים. כולם שם. המורים מבית הספר אותם
שנאה, הנערים והנערות מהשכבה שלא הכירו אותה בכלל, כל החברות
שלא דיברו איתה, החברים שלו שאמרו לו לזרוק אותה עוד בהתחלה,
המשפחה שלה שלא הבינה כלום מרצונותיה, רק הם לא היו שם, אלו
שהכירו אותה באמת. הוא הרגיש לא במקום.
הוא הרגיש יד מונחת על כתפו, חשב בהתחלה שזה חברו, עיניו דמעו
והוא לא ראה ברור. אותה יד חיבקה אותו עכשיו, זו הייתה החברה
הכי טובה שלה. הוא הביט שוב וראה את ארבעת האנשים היחידים
שידעו מי היא, ומה היא רוצה.

לאחר הטקס נסעו כולם לביתה, הוא ישב ליד משפחתה וחבריו, הוא לא
הרגיש נוח. הוא קם והלך לחדרה, הדלת הייתה חצי סגורה. הוא פתח
אותה ונכנס, כועס על אלו שהעזו להכנס לשם. ומיד נרגע כאשר ראה
אותם. הם ישבו על מיטתה. שותקים. הם הסתכלו עליו, בת דודתה
במבט כואב, ואמרה: "זו אשמתך" מבטאת במילים את תחושתו מאז
שנודע לו. "לא נכון" נשמע קול חלש, הוא הפנה את מבטו וראה את
רותי, החברה הכי טובה שלה, "זו לא אשמתו, אף אחד לא אשם".
המשיכה, אך קולה נשבר. חברה ,תמך בה.
"בואו, נלך" הוא אמר, מבטא את חוסר שייכותם למקום. חמישתם
הלכו ונכנסו לג'יפ שלו. "לאן?" שאל גל, הוא חייך חיוך עצוב,
ואמר: "להגיד לה שלום". הג'יפ החל לזוז. נוסע בדרך המוכרת,
מגיע לדרך אותה גילו יחד, ממשיך ועולה על הדרך הלא סלולה,
ולבסוף נעצר.
הם יוצאים מהרכב, האדמה לחה אבל לא אכפת להם, הם מתיישבים
עליה. רותי מוציאה פתק לבן מתוך כיס מעילה.
"היא השאירה לנו את זה" אמרה והושיטה לו את המכתב.

"אם אתם קוראים את זה, זה אומר שהצלחתי. סוף סוף הגעתי
לשלווה.
גל, מאחר ורוב הדיסקים שאצלי הם תוצאה של שעות מול המחשב שלך,
אני רוצה שתקח אותם, הם שלך בדיוק כמו שהם שלי. לי, אל תנסי
למצוא אשמים, כי אין. היחידה שבעצם כן אשמה זו אני. רותי, אל
תתיחסי אליהם, הם לא שווים את זה. את יודעת על מי אני מדברת.
תשמרי על עצמך ועל עידן. אל תתני להם לשנות אותי ואת התדמית
שלי, אף פעם לא הייתי קדושה, ואני לא רוצה להיות כזו עכשיו,
אני סומכת עלייך. עידן, תשמור על רותי, אל תיתן לה לעשות משהו
מטומטם. נתן, עד עכשיו לא הצלחתי להוציא את המילים ולהגיד לך
אותן פנים מול פנים, אז אני אומרת את זה עכשיו, אני אוהבת
אותך. תודה על החוויות ועל מה שעשית למעני. אל תתן להם להאשים
אותך! זה לא אתה ולא אף אחד אחר, זאת אני. זאת האנוכיות שלי
לוותר כל כך בקלות ולהשאיר אתכם לבד, בלעדי. אבל זו ההחלטה
שלי. אל תשכחו אותי, זה כל מה שאני מבקשת.
                                                     
אוהבת, אני"

הוא סיים לקרוא. הרוח נשבה על פניהם ברכות, משמיעה קול בכי
מרוחק. היא הייתה שם איתם. יושבת איתם במעגל, מקשיבה למילותיה
היוצאות מהדף. יודעת שלעולם לא יפרדו.
היא תמיד תשאר בליבם. משוגעת, תומכת, בוכה, צוחקת, אוהבת, חיה.