הממלכתיות העלומה שבמסך המוות השגרתי הזה הפכה את האדישות
לעניין של מה בכך עבור רוב האנשים שצפו בו. אלו שמעולם לא ראו
שם שזיהו בו, כלומר. וחבר אחד שלי גם, בעצם, לא ראה בו מעולם
שם שזיהה, אך היה מזהה לו ידע קרוא וכתוב כשהופיע שמו של אחיו
הגדול על המרקע. ולו ידע קרוא וכתוב, בעצם, האם היה מבין? האם
הבין את הצעקות, את הבכי, האם הבין מי היו האנשים הזרים שבדלת,
האם הבין מדוע אחיו לא חזר ללמד אותו לנגן על הגיטרה כפי
שהבטיח? הה, הרי מדברים אנו כאן על אותו הילדון שכלא את הזחלים
שמצא בגינה בתוך קופה נעולה מבלי לספק להם מזון כלשהו, וחודשים
לאחר מכן, זמן רב לאחר שלא היו אלא שאריות מרקיבות של זחלים
היה עדיין מצפה שיתעוררו משנת החורף שלהם. אפשר לקרוא לזה
תמימות, אבל אני מעדיף שלא. ואחרי כל השנים האלו, הוא בעצם
אותו הילדון בדיוק. תמיד הראשון לפתוח את הדלת, שומר בקפדנות
על השרשרת שנתן לו אחיו למשמרת לכל מקרה שלא יבוא. אפשר לקרוא
לזה הרגל, אבל אני מעדיף שלא. ואפשר עוד להעמיק ולנתח עד
הזריחה אבל באמת שאין טעם. כזה הוא. ועם זאת תמיד יש בו משהו
אחר.
מחלת ה-OMB היא מחלה קטלנית במיוחד שמקורה בנגיף הנפוץ אצל
פרפרים מסוגים שונים. על המחלה שמעתי בשלב די מאוחר אומנם, אבל
הוא עד עכשיו לא שמע עליה. כלומר הוא שמע פעמים רבות, כמובן,
כיוון שאי אפשר היה להתחמק מן הדיונים הרבים עליה בתקשורת בזמן
האחרון, אבל כרגיל הוא לא הבין. או, בעצם, לא רצה להבין. יש בו
אטימות מקוממת, בחבר הזה שלי. ישבנו בבית שלו מול הטלוויזיה
שהייתה מכוונת על עוצמה מרבית, ובה תמונות נוראיות של אנשים
הגוססים בחדרי בידוד בבתי חולים, והוא מביט דרכה כאילו הייתה
איזה חריץ בדלת לעולם אחר. פתאום נבהלתי, גם כאן כבר היו
שמועות על אנשים שחלו. הפרנויה עשתה את דרכה אל מוחי בעודי
מתבונן סביבי, מנסה לאתר את היצורים החמקמקים, ונראה כאילו
הפחד שלי מרגיע אותו עוד יותר. "זה מתחיל להדאיג אותי,"
התרסתי. והוא בשלו. למה אני מנסה בכלל אני לא יודע. אולי גם
אני קצת אטום. "אל תדאג, הם כבר בודדו את זה," שמעתי את קולה
של אימו מכוון המטבח. בצעדים נמרצים הייתה יוצאת מן המטבח
ומתחילה לצחצח בזריזות מעושה את התמונות הרבות והמבהיקות שעמדו
על השידה. נאנחתי והמשכתי לתור את הסביבה, יותר מתוך שעמום
מאשר דאגה אמיתית. ליד המנורה שמעלי נח לו יצור מכונף כלשהו
שלא הצלחתי לזהות. שקלתי את הכדאיות של ניסיון לסלקו מול
הסיכון שבהתגלותי כילד קטן המפחד מפרפרים. מוזר, בעצם, איך
שברגע אחד יכולים להפוך הפרפרים מאחד מסמלי היופי והרוך שבטבע
לרוצחים קרי דם שיש להיזהר מהם. מעתה כל פעם שאראה פרפר אחשוב
מיד על האנשים הגוססים באותם חדרי בית חולים, על הבדידות
שנכפתה עליהם ברגעיהם האחרונים. אולי אפילו אפתח שנאה אמיתית
לפרפרים, אולי פחד או סלידה. והרי בעצם אין זו אשמתם של
הפרפרים, שנולדו עם הנטייה להפיץ את הנגיף הזה. אין להם רצון
או שליטה בכך. אולי יש לרחם עליהם בכלל. התנערתי ממחשבותיי
והתמקדתי מיד בטרף הקל הנח לו בשלווה על התקרה. אם אזוז לאט
מדי הוא יצליח להתחמק. אחזתי לאיטי בכרית שנחה לידי, וברגע
מהיר אחד זרקתי אותה בחוזקה לעברו.
היצור המכונף, שכלל לא היה פרפר מסתבר, הצליח להתחמק, אך דווקא
מכיוון צידו השני של הסלון נשמע קול של התנפצות זכוכית מלווה
בצעקה מתייפחת משהו. בלהיטותי לנשל את היצור המסכן מחייו
הקצרים הבהלתי את אימו של חברי האטום, ואחת התמונות נשמטה
מידה. קמתי לעברה. שברי זכוכית דקים היו מפוזרים על הרצפה,
והיא הייתה כורעת על ברכיה, מנקה במקצועיות את השברים מבלי
להבחין בי. על הרצפה הייתה מונחת תמונה שלו, של האח הגדול,
עומד לפני שער גדול כלשהו ומחייך. התמונה נראתה לי מנוכרת
משהו, משום מה. "אני... מצטער..." גמגמתי במבוכה. "תיזהר לא
לדרוך על הזכוכיות," היא ענתה בקול קצת לא יציב לכשהבחינה בי,
והמשיכה במלאכת הניקיון. "מה קרה? קרה משהו?" עלה קולו העייף
של האב מחדר השינה. "שום דבר!" צעקה האם וסיימה לנקות את
השברים. לאחר רגעים מספר הגיח האב מתוך חדר השינה במראה רצוץ
משהו, כיאה לאדם שמתקשה להירדם. עיניו סרקו במהירות את החדר,
ואז נחו על התמונה השמוטה. לאחר אנחה קלה חזר לחדר השינה.
שלחתי מבט בחברי, שריחף כהרגלו דרך כל המשברון הזה. כעת היה
בוהה בשלווה מרגיזה בחרק המכונף המסתורי  שחזר בינתיים למקומו
ליד המנורה.
עם הזמן הבעיה של מחלת הפרפרים רק החמירה. יותר ויותר אנשים
חלו ומרפא עוד לא נמצא, ועם המחלה התפשט, איך לא, גם הפחד.
בפעם הראשונה שבה ראיתי חבורה של אנשים בוגרים ושקולים מגיבה
בניסיונות התחמקות כושלים הגובלים בהיסטריה משונה להימצאותו של
פרפר קטן מעליהם הייתה זו תמונה סוריאליסטית משהו. אך עם הזמן
מתרגלים. עלי השפיע העניין באופן עמוק, והוציא לאור, כך נראה,
אובססיות מודחקות כלשהן שהיו בי. בלילות הייתי שוכב בחשכה
ומנסה לאתר פרפרים מסוגים שונים סביבי, כשכל חפץ בחדר נדמה
במוחי לפרפר בצורות ובגדלים מגוונים, פרפר דומם שעלול כל רגע
להתעורר לחיים ולעופף לעברי כהרף עין. מנין הם מגיעים בכלל,
הפרפרים האלו? ממתי יש כל כך הרבה פרפרים באזור הזה? ואולי הם
דווקא כן מתכוונים לפגוע, להרוג? אולי זהו הנשק שלהם, נקמתם
המתוקה של הפרפרים? או אולי הם פשוט מנסים לשרוד? קשה לפרפר
לשרוד בעולם בני האדם. אולי זוהי הדרך שלהם לנפות את בני האדם
מן האזור, לנסות ולהשיב את ביתם הקודם, השדות והביצות שהיו כאן
פעם? אם הייתי פרפר, אולי, אולי הייתי מעדיף עולם ללא בני אדם?
עד שלא הייתי בטוח לחלוטין בחוסר נוכחותם של מארבים פרפריים
בחדר, לא נרדמתי.
החודשים חלפו, המצב החמיר, אך האנשים התרגלו. בערך. בכל מקום,
ובעיקר בגינות ופארקים, ריססו התושבים או עובדי העירייה נגד
פרפרים ומזיקים אחרים. כיוון שלא ידעו המומחים לומר בדיוק אילו
זנים נושאים את הנגיף ואילו לא, ההמלצה הייתה לרסס נגד כולם.
בסופו של דבר ריססו אפילו את השדות והשטחים שמסביב לעיר ליתר
בטחון, למורת רוחם של פעילי איכות הסביבה הבלתי רלוונטיים. וזה
עבד - לא היה פרפר אחד בנמצא. אני, בכל אופן, ישנתי טוב יותר.
המהדרין היו מרססים את הדירה עצמה, וכיוון שהורי היו גם היו
בין אותם מהדרין, עברה דירתי ריסוס כולל ואני נאלצתי למצוא לי
מפלט ללילה אצל אותו החבר. אז ראינו סרט מתח שכמובן מתח רק
אותי ופרשנו לחדרו כי היה כבר מאוחר. חברי האדיב נשכב על מיטתו
ומיד נרדם, משאיר אותי לפתוח את המיטה המתקפלת לבדי. רוח צוננת
נשבה עלי מכוון החלון הפתוח. כבר זמן רב שלא הרגשתי רוח כזו על
פני. נשמתי עמוק והתיישבתי על מיטתי החורקת, כשהבחנתי בקופסת
קרטון מחוררת, די גדולה, שניצבה על המדף הגבוה. הקופסה נראתה
לי... לא במקום, והחלטתי לבדוק אותה. נעמדתי על המיטה החורקת,
משתדל לא להרעיש ולהעיר חס וחלילה את היצור התמוה שישן במיטה
שלידי, ושלחתי את ידי לעבר קופסת הקרטון המסתורית. הצבתי אותה
על המיטה ופתחתי אותה, ומה אם לא פרפר גדול ושברירי ניצב לו
בתוכה על מצע של צמחים רקובים. ברגע מחריד אחד חזרו כל
מחשבותיי האפלות ביותר לגבי פרפרים ומהותם. השמעתי זעקה קטועה
שהתחמקה מפי לפני שהצלחתי לעצור בעדה והבטתי בחברי שהתעורר
והשיב לי מבט חולמני. "מה זה?" לחשתי בטון מאיים, "אתה אוסף
פרפרים? יש לך אולי גם אוסף של נחשים ארסיים שאתה רוצה להראות
לי?" הוא לא נראה מאוים במיוחד, אך התיישב והשפיל את מבטו.
דממה חונקת מילאה את החדר, כזו שרק הוא ידע ליצור במיומנות שכה
מאפיינת אותו. "אני רציני," המשכתי משום מה, "הפרפר הזה עוד
עלול להרוג אותך, או מישהו אחר. אתה לא יודע אם הוא נושא
משהו... איפה מצאת אותו?" הוא שתק. לא דמיינתי לעצמי בחלומותיי
הפרועים ביותר שיענה לי כרגע, ובכל זאת הוא הצליח להרתיח אותי.
"עדיף שנהרוג אותו," ניסיתי שוב. כלום. הוא בהה כעת במבט שניתן
לתארו רק כערגה אפלה בקופסת הקרטון שעל המיטה. מצאתי את עצמי
מתבונן בו בסקרנות. על מה הוא חושב בדיוק? מה עובר במוחו כרגע?
עלה בדעתי שבשקט הטוטלי שכל כך מאפיין את חיצוניותו יש זעקה
עמוקה כלשהי למשהו.
"נו תהרוג אותו!" התרסתי שוב. פחדתי לעשות זאת בעצמי. מילותיי
הדהדו בחלל החדר כחרב המפלחת את הילת הדממה שבו, או שאולי היה
זה דמיוני שמתעתע בי. לרגע היה נדמה לי שבמקום לא מודע כלשהו
יכולתי להבין אותו, לחשוב כמוהו. לבסוף הוא כיווץ את פניו
במעין עווית מעוררת חלחלה, כאדם שהתעורר בעל כורחו משינה
עמוקה, והתקרב לקופסת הקרטון. הוא פתח אותה ושלח את ידו ללא
היסוס לתוכה. לאחר רגעים מספר הביא את כף ידו את מול פניו
המוארות כמעה באור הירח, ועליה ניצב בדממה הפרפר היחיד. אולי
האחרון. אותו רגע מהפנט נדמה שנמשך נצחי נצחים, והוא היה חורט
את אופקי מחשבותיו החובקות באותו הפרפר שחבר לכף ידו כאילו היה
חלק ממנה, כאילו שנוצרו שניהם ממש מאותו הדם. ברעד מלא יראה,
כך נראה, קרב לחלון הפתוח והוציא את כף ידו דרכו. במשך דקות
מספר הוסיף לנעוץ מבטים בפרפר שהתעופף לו אל השמיים בחינניות
ברורה, מבטים מלאי יגון סגור של אדם שאיבד אחת מגפיו לפחות.
אפשר לקרוא לזה חמלה, אבל אני מעדיף שלא.