השנה היה זה יום הזכרון האחרון שלי כחיילת. בחמישה לשמונה בערב
ישבתי לבדי על המיטה בחדר וכתבתי.
לפתע קמתי כשהמדים עלי, נעלתי את נעלי השחורות, הכנסתי את
החולצה לתוך המכנסיים, ענדתי את הדיסקית, אספתי את שערי וחבשתי
את הכומתה על ראשי.
כשהחלה הצפירה, עמדתי דום, עצמתי את עיני ופשוט בכיתי. הדמעות
ירדו ולא הצלחתי לעצור אותן.
כאב לי, כאב כל כך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.