יש לגיא יומולדת. אני אופה לו עוגה של שוקולד מתוק ומקשטת אותה
בסוכריות צבעוניות קטנות, קונה לו בלון נפוח וורד בצבע לבן של
תמימות. אך עד שאני מגיעה, יורד מהבלון האוויר, מהפרח נושרים
עלים והעוגה נמעכת, אבל זה נראה שזה לא ממש מזיז לו. פעם
ראשונה שאני רואה אותו לא בעיר שלי. אני הולכים למעין פארק
גדול, שיש שם אגם קטנטן ופסל גבוה בצורת מדרגות אל השמיים.
טיפסנו עליו. שדה התעופה לא רחוק וראינו מטוסים שטסים נמוך.
"לכאן כולם מביאים את הבחורות כדי לנשק אותן בפעם הראשונה",
הוא אומר. אז הנה אני נותנת לו נשיקה של חלום מתגשם.

והזמן עובר. אנחנו יחד כבר חמישה חודשים, כמעט חצי שנה. אנחנו
תקועים בשגרה של יומיום. כלום לא מרגש, אפילו לא סערת הברקים
והרעמים או הגשם הראשון שמטפטף בחוץ. החלונות אטומים כמונו.
אנחנו רבים על שטויות. תשאלו אותי על מה ולא אוכל אפילו לענות
לכם. אנחנו אומרים דברים, בלי להיות מודעים עד כמה הם פוגעים
בנו. הוא רוצה לעשות משהו בחוץ, אבל אני מרגישה את הזמן שלנו
נעלם. הוא תכף מתגייס לצבא. אני רוצה להישאר בבית. כל מה שאני
רוצה זה להיות מכורבלת איתו מתחת לשמיכה, לראות סרט, לשתות
שוקו חם. כל מה שאני רוצה זה לאהוב אותו. אבל לגיא זה לא מספיק
לאהוב אותי. אני נעלבת. אני רוצה לראות עד כמה הוא אוהב אמותה
שלותי ואומרת שאני אלך עם מישהו אחר. אבל עושה רושם שלא אכפת
לו. עושה רושם שאנחנו עומדים בפני הסוף. השמיים בוכים ולקראת
ערב נהפכים לאדומים מרב דמעות. אז אנחנו מחליטים על פסק זמן.

"אני אוהב כשאת אוהבת אותי ואני אוהב אותי כשאת אוהבת אותי
וכשאת כועסת עליי אני אוהב אותך שאת אוהבת אותי מספיק בשביל
לכעוס עליי".