בפגישה הראשונה שלנו נפגשנו בעיר שלי. הוא גר בעיר אחרת, מרחק
של שעה נסיעה באוטובוס, עשרים דקות ברכבת.

הלכנו לסרט דבילי משהו. בדרך הוא הרצה לי על זכויות האישה במאה
ה-21 וכמה הוא רוצה לעשות משהו ולא יודע איך אני אגיב, או מתי
הוא יקבל את הסטירה שמגיעה לו. הוא דיבר ודיבר ודיבר ולא
הפסיק. אני הייתי שקטה, עשיתי את עצמי מקשיבה, אך המחשבות שלי
נדדו לשאלה איך לגרום לו לנשק אותי סופסוף. הנהנתי להסכמה
בראשי, למרות שדבריו לא טרחו להגיע למוח שלי. פתאום הוא מחליק
כך יד לתוך הכף יד שלי. ואז הוא שתק. הלכנו יד ביד לאורך
הרחוב. הרגשתי איך שהוא מתרגש מזה וידעתי שהוא מרגיש איך שאני
מתרגשת מזה.

עלינו על הגשר שמוביל לקניון. לא עמדתי בזה יותר... עצרתי אותו
ונישקתי. הוא נרתע לאחור. אבל אז התנשקנו שוב. הוא התנתק
משפתיי. לא ידעתי מה לעשות או להגיד, אז פסעתי צעד קטן לאחור,
נשענתי על המעקה והבטתי על המכוניות שנעו מתחתינו. לא יכולתי
להביט בו. חשבתי שהבהלתי אותו או משהו. חשבתי שהייתי גרועה.
חשבתי שאכזבתי אותו. הוא נשען על המעקה והביט בי. הוא חייך
ומחק את חיוכו בנשיכה של שפתיו. הוא הביט בי בעיניים מכווצות
והשפיל את מבטו." תגיד משהו", חשבתי בלי קול והשפלתי גם אני את
המבט שלי למטה. "אני מצטער. את פשוט...", הוא חיבק אותי, "את
יודעת... את פשוט הראשונה שלי." זה לגמרי הפתיע אותי. "אוי,
אני כל כך מצטערת," התנצלתי, "לא ידעתי". "לא, אני מצטער,
הייתי צריך להגיד לך." שתקנו כמה שניות. "רוצה לשבת איפשהו?",
הוא שאל. "בוא נכנס", התחלתי ללכת. "את יודעת מה היה טוב
בנשיקה? שהיא שברה את הקרח", הוא אמר. חמוד. הוא מתרגש. מצחיק.
הורס את מדף הדיסקים ושופך את הקולה. מתוק כזה.
קומדיה רומנטית, כמו שצריך בפגישה ראשונה. אני איכשהו בהיתי
בסרט, רציתי לנוח מההתרגשות שאחזה בי בכל פעם שהוא הלך, חייך,
נשם. הרגשתי אותו, איך שהוא מביט בי, מדי פעם, כאילו מתיישר
בכסא שלו, אך בעצם רוכן לעברי ומריח את השיער שלי.

"לאיפה אנחנו הולכים?", הוא שאל כשהסרט נגמר. "אני מלווה אותך
הביתה," עניתי. "הייתי מלווה אותך - אבל אני לא כל כך מתמצא
כאן... אני מניח שזה ישתנה כשיהיה לי רשיון." לא היו יותר
אוטובוסים לעיר שלו. אז הלכנו לחפש מונית. היינו צריכים לחכות
עד שיהיו עוד אנשים. גיא התיישב על עמוד בטון נמוך. חיבקתי
אותו ביד אחת וביד השנייה שלי ליטפתי אותו בחזה. הרגשתי איך
הוא רועד והלב שלו מאיץ. הנחתי את הראש על הכתף שלו. הוא הזיז
לי את השיער ונישק אותי בצוואר. "שניכם נוסעים?", שאל הנהג.
"לא, רק אני", גיא ענה. "אז יאללה, תנשק אותה ולילה טוב", הנהג
זירז אותנו. גיא התקרב אליי, הניח את השפתיים שלו על שלי, אבל
לא העז לנשק אותי. "אל תדאגי, אני אתרגל לזה מתישהו", הוא ניסה
להרגיע ספק אותי, ספק אותו. "אז זה הסוף", אמרתי ולקחתי צעד
אחורנית. הוא אחז בשתי כפות ידי והביט בהן בריכוז. "זה לא הסוף
עד שלא אומרים את זה". "אני לא רוצה ללכת," אמרתי. "אבל כבר
מאוחר... תלכי". אני מביטה לו בעיניים, אחרי הרבה זמן שלא
עשיתי את זה, מאז שהתנשקנו. ודקות רבות עוברות, כאילו זה הנצח.
אחרי שהנצח עובר, הוא מרים את היד ומלטף את הלחי שלי. הוא מנשק
אותי נשיקה של התחלה. "לילה טוב," הוא הולך.