מין פגישת מחזור קטנה, כולם חוזרים למקום שמשם יצאנו מוקדם
בבוקר אותו יום לפני כמה שנים, כולם מתחבקים מתנשקים, אני כל
כך שמחה להיות כל הגדוד שוב ביחד.
מכיתה ד' אנחנו ביחד... הפעם היחידה שנפרדנו לכל כך הרבה זמן
היה טיול של אתגר כיתה ט', אני זוכרת כמה התגעגעתי לכולם...
אנחנו מסתכלים על התמונות של שנת י"ב. כל שנת י"ב הייתה הנצחה
אחת גדולה של השבט, הגדוד וכמובן חברים מההנהגה, אנחנו מסתכלים
כולם ביחד ומעבירים זיכרונות על כל תמונה. אני מסתכלת ורואה
איך פעם לפני הצבא היינו כל כך טהורים ותמימים פשוט ילדי
צופים. פתאום מגיעים לתמונה שלי ומישהו קם ואמר תנחשו מי אני,
"זה שאני מדממת פעם בחודש לא אומר שאני לא יכולה להילחם בדיוק
כמוכם". כולם צחקו בצחוק עצוב כזה ואז מישהו אמר, "תמיד אמרתי
שהיא עם הטבעונות שלה תשבר תוך שניה", ואז מישהו אמר, "זוכרים
את היום שלפני הגיוס",  כולם הנהנו בראשם ונזכרנו ביחד איך
ישבנו כולנו ודיברנו על מה יקרה אם מישהו ימות... בצופים נהוג
שאם בוגר שבט מת, קוראים לשבט בשמו של הבוגר המת... ואנחנו כמו
ילדים מטומטמים התחלנו לשיר מורל עם השם של כל אחד מאיתנו, כדי
לראות איך זה מסתדר, פתאום רעש פילח את הזיכרון והשקט שנוצר
במקום פגישתנו בשבט, הבטנו החוצה וראינו את רחבת המסדרים ראינו
את התורן שצוות צופיות הכין ואת כל המדריכים מנסים לארגן את
החניכים, כולם נעמדו בגדודים שלהם והתחילו לעשות מורל שבטי
וכולם הזילו דמעה ששמעו אותם קוראים בשמי...