מאז ומתמיד היה בו משהו מוזר, האיש הזה.
יום אחד הוא החל ללטף את שיערי ככה פתאום.
אחרי כן הוא לקח את ידי והחל ללכת, לא ידעתי לאן הוא לוקח
אותי.
הפנים שלו לא נראו רעות במיוחד, הוא נראה רגיל לחלוטין.
ראיתי מרחוק את השירותים הציבוריים.
לא האמנתי כשמצאתי את עצמי שם, בשירותים הציבוריים, יחד איתו.
באותו רגע הוא החל להתנהג בקשיחות יתרה. הוא דחף אותי לאחד
התאים. לא הצלחתי להתנגד מרוב הלם, אבל ניסיתי. לא האמנתי שזה
קורה גם לי אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי על מקרים כאלה
בחדשות.
הוא סגר את דלת התא והשאיר את שנינו לבד בפנים.
הוא הסתכל עליי במבט של "הכל בסדר, לא יקרה כלום". הסתכלתי
עליו בגועל ותהיתי 'איך אנשים יכולים להיות כל כך רעים?' באותו
רגע כבר לא ניסיתי להתנגד, ידעתי שזהו, זה כבר קורה, אין איך
להחזיר את הגלגל אחורה.
הוא ישב עליי, פניו מול פניי, והוא פושט את מכנסיי, לאט לאט.
הוא עדיין מחייך חיוך שטני. עייני אפילו לא דמעו. הוא החל
לפשוט את חולצתי. הצלחתי להוציא צעקה חרשית, אך מסתבר שהיא לא
הייתה כל-כך חרשית כשפתאום ראיתי את אהוב ליבי בדלת התא.
באותו רגע עברה לי בראש הוקרה ענקית לאלוהים. ידעתי שיש מישהו
שדואג לי שם למעלה, "תודה אלוהים, תודה", מלמלתי.
האיש הזה, הסתכל על אהובי, והוא במבט של כעס הניף את אגרופו
הישר לפניו של האיש הזה. האיש הזה נשכב על הרצפה כשאפו מדמם.
אהובי הושיט לי את היד וקמתי, פוסחת על פניו של האיש הזה.
לבשתי במהירות את בגדיי בחזרה ויצאנו, אני ואהובי, יד ביד,
רצים, בורחים מהחיים האפלים כל כך.
רצנו עד למרכז העיר, שם נמצאת המזרקה.
אהובי, שעדיין לא ידע שהוא אהובי, הסתובב וחייך ונאנח.
"איזה מזל..." אמר.
ואני, הסמקתי ופלטתי "אני אוהבת אותך".

ואולי, אולי זה טוב שזה קרה, אולי אלוהים רוצה לתת לי דבר רע
כדי שיבוא הטוב. כי אין טוב בלי רע.
עכשיו אהובי הוא אהובי, ואני אהובתו, והכל בזכות
האיש הזה.