מקום קטן...
מסריח... מלא בצבע שחור...
מלא באש חמה, רעה...
במרתף העינויים של חדר 665...
נמצאים פה כולנו, רוצים למות...
מאחלים לרגע שאור השמש יחדור
מבעד לעננים השחורים שעוטפים את המקום המזוויע הזה...
מקום מקולל שרודף אותנו,
וירדוף עד שיסתיימו 12 שנות הגלות האלה...
אם רק יכולנו לברוח, לקום וללכת מכאן...
לרוץ למקום אחר... מקום מוגן.
אז בינתיים נסבול כאן כי אין שום מוצא,
אבל יגיע הרגע בו נלך,
נשתחרר... הרגע של הדרור, של החופש...
הרגע בו נחזור לחיים ונצא מהסיוט הנוראי הזה...
שכולנו מחכים לסופו...


השיר נכתב בהשראת ביה"ס שלי...