"אז תתיחסי אליו כמו אל מטורפים: בזהירות מעורבת בסלחנות".
(אדם ויסמן, על העולם)

הזמנתי המבורגר מהמסעדה שנמצאת במרחק 20 דקות נסיעה. כעבור זמן
רב, אני לא זוכר כמה, השליח הגיע. לקחתי ממנו את החבילה, סגרתי
את הדלת, התיישבתי ופתחתי את הקופסא בשקיקה. הכנתי הכל: צלחת,
מזלג, סכין, שקיות של מיונז. פתחתי את הקופסא, אבל הייתה שם
פטרייה. פטרייה דקה, דלה, שלא דמתה כלל להמבורגר שדמיינתי
כשדיברתי עם המוקדנית. אין בשר. כל מה שהיה שם זה פטרייה. לא
האמנתי. האם זו הזיה? האם באמת כל מה שיש שם הוא זה? ציפיתי
להרבה יותר. לקחתי את שלוש שקיות המיונז שהכנתי לצדי מבעוד
מועד והשלכתי אותן לקערת הרטבים. אחת נכנסה, שנייה נפלה ליד,
שלישית נכנסה ויצאה. יצאתי מהבית בטריקת דלת והוצאתי סכין
מקופסת הפלסטיק המוארכת שפעם שכנו בה סוכריות. עשיתי טיול.
הלכתי בלי לחשוב. נכנסתי לתוך סמטה שהרצפה שלה מורכבת מאבנים
הולנדיות שנראות כאילו הוטלאו זו בזו במלאכת יד מוזרה. שמעתי
ספק ציוצים ספק צווחות של תוכי. הקולות באו מגינה גדולה. באדמת
הגינה היו תקועים מקלות רבים וארוכים ובראש המקלות מינים שונים
של ראשים תלושים של בובות שהבעת אימה חקוקה על פניהם.
והתוכי בתוך תיבה לבנה, ממשיך לצווח. והראשים המרוטים מתנוססים
על ראש המקל. והבעת אימה על פניהם. ואני שם. מסתכל עליהם.