יום שישי בערב, ההורים עושים קידוש ליל שבת,
אני בקסבה (מחנה פליטים, שכם), עם חברי לצוות...
גשם יורד... דבוקים לקירות משני צידי הכביש שחוצה בין
הצוותים,
קומפלקס בתים לפנינו... הכל כל כך סבוך... צפוף פה אני אומר לי
בלב...
חצי דקה עוברת... ומאחד החלונות יוצא לו כדור ומפלח את ראשו של
החבר.
החבר... שיושב אצלי עד היום... בראש...
תופסים מחסות... רואים הכל בירוק... אמר"ל (אמצעי לראיית
לילה),
מראה לי היטב חלקיקים של מוח על הרצפה... והגשם מטגן אותו...
אין אופציה להציל.
הוא מת... אני אומר בקשר!
תאג"ד אוסף אותו
חייבים להמשיך
באנו לחסל
אני לא יוצא מפה בלי כמה שקיות שחורות... של הצד האחר...
עולים למבנה הראשון... יש דלת... c4 מודבק ע"י חבר צוות אחר,
יורדים למטה מעט... בום... הדלת איננה עוד...
עולים... נכנסים באש... שני גופות... הם מחבלים... בדיקה
מודיעינית קצרה... מאשרת בחיוב...
דוקרים פינות...
מתפרסים...
ציין לייזר... מראה לי ת'דרך... לגופה הבאה... אני רואה
אותו... בחדר מחזיק אם 16 ארוך...
לוחץ... בהדק... הוא נופל...
חבר אחר בחולייה... מוסר לי בקשר... יש עוד גופה... הוא
חיסל...
עושים ספירה... ממשיכים למבנה הבא...
הכל זריז... מנסים שלא יהיה הרבה רעש....
עוד מעט בוקר... כל הקסבה... על הרגליים...
רק זה חסר לי...

טוב לא יכול לספר יותר... עמכם הסליחה...
אולי עוד אשוב פה לספר...

אתם יודעים... חובש... ומפקד... כאחד... לא... .לא... קל....
חוטף... התקף חרדה... וממשיך... איך איני יודע... העיקר... שלא
ידעו... שלא ישימו לב...
נלחם... במערכה שנייה... .בקסבה של שכם... ומול הנפש עצמה...
מחזיק בקיר... שלא ליפול...
חבר... שואל... אתה בסדר?
אני עונה... תתרכז במשימה... אני איתך... אני... חי... לא?
ובתוך האמר"ל... זולגת דמעה... ירוקה...
אני מנגב...
וממשיך... למבנה הבא...


טיהור בתים... אחד הדברים הכי מפחידים...
שטח שלהם... לא שלך...
אתה מחפש אותם...
הם, מחכים לך...
5.56... זו הכתובת...
למישהו מהחוליה...
או שמה... למישהו... מחברי הצוות...
כדור קטלני... הקטנצ'יק הזה... אני אומר לי בראש... מה עוד
שהוא צבוע בקצהו בירוק...
נכנס מהבטן הרכה... חור יציאה... מהחזה... צד שמאל... אל היעד
הבא...
צרחה איומה... ואחריה... השקט שלפני הסערה...
אני רץ לטפל בו... זוחל... מרחיק ממקור ירי... למחסה...
חושך... כואב לו... אני יודע... ומגלה שלא יותר ממספר דקות...
והוא איננו...
חוטף קריזה... בוכה... אך לא נשבר... מחלק פקודות...
מזמין פינוי...
הולכים לחסל... חצי כפר...
בני זונות... אני אומר...
דודי שמש... חבלי כביסה... עליהם בגדים מתנוססים ברוח...
חלון עם תריס שבור... חורק לו... וחורק גם אצלי...
הולכים בשקט בשקט... שבע עיניים...
נורא סבוך... מבנים מחורבנים... אחד על השני...
כל פח זבל מהווה איום... כל עגלה עם חמור... פיצוץ...
מכוניות תופת... כמו סוכריות...
אני אומר לעצמי... זה יכול לבוא מכל מקום...
תפילה של 5:30 לפנות בוקר מתחילה...
אני מרגיש בארץ זרה... ארץ אוכלת יושביה...
עיר... אויב... אכזרי למדי... אכזרי... יותר מידי...
אני אומר לחבר בקשר... צריכים להחליף במסגד קלטת... מוזיקת
לילה רצחנית אלקטרוניקה נטו...
אין זמן... לזה עכשיו...
מריץ טראק בראש... של אינפקטד מאשרום...
הבוקר בא ואיתו... שריקות... לא של ציפורים... כי אם... של
כדורים...
ופתאום... פילהרמונית... בניצוח משולב... ישראל - פלשתין...
בם... בם... בם... בם... בם... בם
כולה ילדים... מול... רוצחים... שונאי אדם... לא אנושיים...
לא... כולם... אך... רובם...

אני נזכר בילד... שירה עלי בשבוע שעבר... באחת הסמטאות... טול
כרם סיטי... זה היה...
אם רק היה נופל לי בידיים... הייתי דופק בו 10 כדורים...
כגילו...
אך הוא... נעלם לי ... בין הסמטאות הרבות...
הפכנו את כל השוק... ברחו... אבל... השאירו כמה מטענים
אחריהם... ודקה לפני...
זרקו כמה רימונים... ובקבוקי תבערה...
חצי עיר... אנחנו מרססים... גז מדמיע...
לבן... סמיך.... מטשטש... את כל... התמונה...
שאתה מת כבר לא לראות... וכך יום יום... שלוש שנים... ומתנת
שחרור... שבא לי לבכות כשאני אומר אותה..."תגובת קרב"... וכל
תסמניה הרבים... פחד... איימים!!!

אני עוד אכתוב...
ביי בינתיים.