טוב אז ככה, נכון אני רק ממש בתחילת הדרך...
הייתי מאושפז בבית החולים אשר בתל השומר, כשלושה חודשים...
ות'אמת יצאתי עם יותר נזק...
הגעתי הביתה וזאת במצב גרוע יותר...
הייתי שם וטופלתי ע"י מספר כדורים:
ixel 50 mg בבוקר 2 כדורים ובצהריים 2
clonex 0.5 mg בבוקר 1
lorievan 1 mg בבוקר 1 ובצהריים 1
remeron 45 mg בערב 1

טוב, אז התמכרתי קשות לקלונקס מכיוון שאני במצב שלא הייתי יוצא
מטר אחד מהמחלקה
בכל שלושת חודשי האשפוז, וגם עשיתי טעות והייתי לוקח כדורים
מהצד ללא ידיעת הרופאים
ולא שיקפתי נכונה את מצבי.
כאשר יצאתי באחד מסופי השבוע לביתי, ניסיתי להתאבד ע"י בליעת 2
חפיסות של קלונקס
ואבי מצא אותי ולקח אותי לבית החולים... בקיצור חזרתי לחיי...
מה לעשות...
קיבלתי החלטה והחלטתי לומר את הכל לצוות הרופאים יחד עם אבי,
והם התחילו לי גמילה מקלונקס שפשוט רצחה אותי, מאחר ואני סובל
מחרדות קשות ומהתקפי חרדה קשים אשר מתמשכים שעות בודדות, שבהם
גופי פוגש את היושב במרומים... ואז מוחזר אני לקרקע מוכה בהלם
נוסף...
אז בזמן הגמילה שארכה כשבוע חוויתי את הכל, רק בעוצמה פי 10
גבוהה יותר, ולאחר מכן הייתי בדיכאון ומסוגר בתוך עצמי וחי
יסורים קשים...
טוב, אז בתום שלושה חודשי אשפוז שוחררתי לביתי לאחר שהבנתי
שהמקום שם והמפגש עם מגוון רחב של חולי נפש רק דרדר את מצבי,
החלטתי לקום על רגלי ולהשתקם אט אט בביתי.
אישפוז יום, כך נאמר לנו, יחול בעוד כשבועיים - טוב, אז איך
שורדים בינתיים?
הצבא הביא לי ת'תרופות והייתי כבר כשלושה חודשים לאחר תום
שירות של שלוש שנים ביחידתי.
ומצד שני, משרד הבטחון, שאיתו התחלתי תביעה מלפני כחודשיים
וחצי ע"י שני עורכי דין, שלח לי מכתב ובו נאמר כי יש לי הכרה
ראשונית לטיפול רפואי בלבד כרגע, אך כדי להתחיל לקבלו אני צריך
להשתחרר בבקו"ם - וכך, בין קריז להתקף חרדה, עשיתי טופס טיולים
ואת כל מסלול השחרור המעיק שצריך לעשות לבסוף בבקו"ם, כל זאת
כאשר אני מלווה באבי ומחזיק לו ביד, ובידי השניה וואליום
להתקפי חרדה... לאן הגעתי.

קצת שמחתי שהצלחתי לעשות את כל התהליך הזה.

ובכן בינתיים חזרתי הבייתה ואבי ואמי עובדים מהבוקר עד
הערב...ומצאנו את עצמנו במרתון מול חבריי
כלומר כל יום אני מנסה לאתר איזה חבר שיהיה מוכן ליהיות איתי
בבית למקרי חירום...וזה לתדהמתי לא היה קל...
ובמקביל אבי עושה מרתון טלפונים לתל - השומר לקבלת אשפוז יום
והתחלתו כמה שיותר מהר

לבסוף נתנו למשרד הבטחון את אישור תום שרותי בצבא הגנה
לישראל.

ואז הם שלחו טופס לטיפול קבוע אצל פסיכיאטר שאני ואבי קבענו,
אך מר גורלי ואני אראה אותו רק ביום חמישי.

וכך אני בבית חי בין התקף לקריז לחרדה מתמדת מהתקף חוזר
וסיוטים בלילות, כאשר יש בידי את התרופות שציינתי להעיל,  אך
הפלא ופלא אין לי משהו לשינה ולא  s.o.s  כלומר איזה וואליום
למקרה של התקף...

ומרוב חרדה ודאגה למצבי נוספו לי גם קשיי נשימה...ממש יפה לו
ליושב במרומים....
אז החלטתי שאבי יקח אותי למיון במקום מגורינו באחת בלילה והנה
אני מוצא עצמי
מתחנן לפאקינג פסיכיאטר שיתן לי כדורי שינה ו- וואליום, ולבסוף
השגתי זאת עד שאראה את הפסיכיאטר שלי ואתחיל עימו טיפול חדש
וטוב יותר ביום חמישי...כי אני פאקינג הולך להפטר
מהבנזודיאזפינים שהם בני זונות ממכרים - ואולי גם לשנות
לסרוקסאט כי עשיתי מחקרים מקיפים בכל הנוגע לתרופות באתרי משרד
הבריאות שלנו ושל ארצות הברית ונאמרו על זה הכדור סגולות
נפלאות לסובלי פוסט טראומה, פוביה ממקומות פתוחים וסגורים
מידי, וחרדה כפייתית מהתקפים חוזרים.
וכמו כן גיליתי עוד כדור בשם הידרוקסיזין (אוטרקס) שלו השפעות
אנטי - היסטמיניות...שיחיבו לי ת'פאקינג סימפונות כי אני לא
נושם כבר שבוע מרוב מתח לחץ חרדה דיכאון ומה לא.....
טוב הייתי חובש ביחידה של מחסלים...

וזהו אז אני בבית וניגזר עלי להמתין שבוע נוסף עד שיהיה לי
אישפוז יום - ועד שאפגוש בפסיכי לו אני מייחל מזה שבוע שלם
וקשה, ואל נא נשקח שאני גם צריך לארגן או להמציא חברים שלא
תמיד יש כדי שיהיו עימי בשבוע זה....

ובינתיים אני מנגן והרבה עם הרבה כאב נכנס לתוך הגיטרה שלי
ומנגן סולו...בלוז....לנפגעי הלם הקרב..

ומקווה שלא יפתיע איזה התקף כי השרירים כבר תפוסים רצח....אך
אך אך מה מה יהיה...
אני חזק ואשרוד את זה רק בשביל האולפן שאני הולך להקים אבל עד
אז אני נמצא מתחת לאדמה כך אומרים..כן...שם...במקומות הכי
אפלים...של נפשנו....כמה מורכבת היא הנפש.....והמוח אני לא
רוצה לחשוב על זה....זה הוא שמביא עלי את כל זה....

אוהב אותכם

ביי