[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון בן טובים
/
פייד אאוט

פייד אין...


"אוף..." ראש נפול מוטל כמו גוש אבן על כרית. " רק עוד חמש
דקות..." מלמלתי בקול של נרקומן בן 30, " רק עוד חמש דקות..".
ניסיתי להמשיך לישון  אולי בתנוחה הזו, אולי בזו אבל שום דבר
לא היה טוב יותר . " יופי" סיננתי בכעס  לכיוון האויב הדמיוני
שלי. " תודה רבה !", המשכתי במוטיב הכעס ופתחתי את עיניי לצוהר
דק במחשבה שאולי האור המפלח לא ימיס לי את המוח אם אני אקח את
זה לאט ושקול, כמו ילד גדול. הנה אני כבר כולי מוכן לקבלת זרם
החשמל ישר לאונה הימנית ו...כלום. רק אור נעים ורגוע, כזה
שמבטיח שמש יפה , אבל לא מדי. אזרתי אומץ ופתחתי את עיניי
לרווחה ולא היה שם אף אחד. לא אמא לא קצין ולא אלוהים שינדנד
לי לקום. אף אחד... בהתחלה לא האמנתי, חיפשתי וחיפשתי את אותה
דמות שטנית שכמו בכל יום אחר בחיי העיפה אותי מעולם החלומות
לזרועותיה הפרושות של המציאות הנפלאה והמחורבנת של חיי אבל היא
פשוט לא הייתה... המחשבה הענוגה שכל המורים והחיילים בעולם מתו
מוות אלים  בידיהם הפראיות של קופי ענק צמאי דם ואונס חלחלה
למוחי אבל סרבתי להאמין. הזדקפתי במיטתי מובן כבר להתמתח
שפתאום נתקלה היד שלי באיזה גוף חם לידי, נרתעתי באינסטינקט
במחשבה שעוד פעם אני אצטרך לגרש עוד איזה מאמין גדול באהבת
גברים צבאית ומבעד לשמיכה הלבנה בצבצה לה פלומת שער בלונדיני
ארוך ושופע. העיניים שלי נפתחו עד שנראתי כמו זבוב בהלם
ובזהירות איטית קילפתי את השמיכה כדי לגלות  פסל של אלה יוונית
שוכב לי במיטה ערום כולו, רק שהשיש לא היה קשה וקר אלא רך
וחמים... עם ריח של גן בפריחה... כמה התחרטתי על הבורות
החילונית שלי באותו רגע, כמה רציתי להודות לאלוהי הצבאות או
השפע או לפחות איזה מוציא לחם מן הארץ אבל שוב הדבר היחיד שאני
הצלחתי לזכור זה את הפסוק הראשון של ההפטרה שלי... פתאום באמצע
ברכת הגומל המגומגת שלי הפסל נע וחרק... אוי ואבוי!  מה תעשה
האשה המושלמת הזו שתגלה שהיא חולקת מיטה איתי?! אני די בטוח
שקדיש יהיה מה שהיא תרצה להגיד... " ידעתי.. ידעתי שזה טוב מדי
"אמרתי בשקט מקלל את הטיפשות של עצמי. " מה טוב מדי חמוד שלי ?
" , פלט פתאום הפסל ושפשף את עיניו הגדולות והכחולות, אבל
העיוורות לבטח... " אה".. הגבתי בגבריות של נמיה, " טוב... את
יודעת..טוב.. כמו מילקי .. " . מילקי ?!?! תגיד לא יצאתי טיפש
מספיק ?!?! עכשיו היא הבינה בטוח. מה שהסתבר זה שכנראה שבתוך
הפסלים האלו יש פעמונים עדינים מזהב כי פתאום הצליל המתוק שלהם
בקע מתוך השפתיים המלאות והמחייכות של הפסל שלי ולפני שהייתי
מספיק להגיד " אדוני צבאות" הם גם רכנו לכיווני ונשקו לשלי.
סחרור. סביב סביב נע החדר בעוד השפתיים שלי קפואות מהלהט והמוח
שלי כבר עבר את נקודת ההתכה והפך לעיסה צמיגית. הגוף החם שלה
התחכך בשלי, וכמו נחש של תשוקה התפתלה היד שלה לאט לאט
לכיוון...טוב אתם יודעים לאיזה כיוון... כבר חזרתי בתשובה
בדיוק שהיא תחבה את היד שלה מתחת לגומי של התחתונים שלי
וליטפ..
" אוהד ! קום כבר נו ! יש זיהוי !! " . " בטח זיהוי..."
מלמלתי... " יש זיהוי של בלונדינית בגזרה.." . הזיהוי הבא שלי
היה סוליה ,מידה 43 לערך, בברך שלי. " אחחח ! " חרחרתי כאב
ובנסיון לנחם את רגלי הדואבת קיבלתי מכה בראש מחתיכת מתכת
בולטת.. " נו אתה עם הבלונדיניות שלך ! עכשיו זה לא הזמן!
מישהו זז שם בחוץ על הדיונה ! ". "אני חושב שהתעוורתי!" צרחתי
שאני מבכה על האיברים הפגועים שלי והכל רק שחור " תוריד כבר את
הכובע גרב מהעיניים חתיכת דגנרט" שמעתי קול של חוכמה בוקע
מתחתי עם הד מתכתי מלכותי. ידעתי שאני אצטער על זה, אבל לאט
לאט קילפתי את הכובע מאזור האף למצח הכואבת שלי לא כדי לחשוף
גוף שראוי שיעטפו אותו בברונזה או שיש וישימו את בפנתיאון, אלא
תותח. תותח ענק ודוחה שמתחתיו, וקצת לימינו ישב לו לא כליל
השלמות ערום ומפתה עם שם של פרח שבא מגן העדן אלא תותחן מכוער
ממושקף ורזה בשם אבי. מגדרה. נו, זה מה יש ועם זה...
נתייפח...אחרי השניה וחצי שלא נתנו לי כדי להסתגל לחיי הישנים
חדשים טרחתי לברר מה בדיוק קורה פה ." מה אתה חושב שראית ? " ,
ניסיתי כבר לערער את התותחן הוותיק שלו כדי שיבין בדיוק כמוני
שזו אנטילופה שמקפצת לה על הדיונות הזהובות של עזה ולא איזה
מחבל רשע ... הכל כדי לחזור ליד הזו... " אני לא חושב כלום ! "
אמר כאילו שהתריס בכוונה על משאלותיי " ראיתי מישהו לפני חמש
דקות עומד שפוף שם בשיא גובה עם נשק ביד ".  " לפני חמש דקות
?! למה לא אמרת לי !? " , " מה אני אעשה שהייתה עסוק בללטף
לשלומי את הירך.." סובבתי את הראש באיטיות שמאלה כדי לראות את
הטען שלי שעמד משמאלי  וחייך חיוך של הסכמה וסוג מסויים של
הנאה... אוי ואבוי...חייב להשתחרר...
אחרי הרגע האינטימי שלי ושל שלומי החלטתי לבטל את המחבל הזה
כמה שיותר מהר בצורה שתראה עניינית. " תראה לי עכשיו איפה הוא"
, אמרתי לאבי ונתתי מבט כאילו מחושב וכאילו מקצועי בעינית.
אחרי כמה שניות של בהייה בכלום הריק, שכמעט התחלפה  בחזרה
איטית לאותה מיטה לבנה ( עם שלומי !? ), שמעתי קריאה " הנה הנה
אתה רואה !! " . שוב קול דפיקה נשמע  שהראש המתרומם שלי החליט
לבקר שוב את חתיכת המתכת בתקרה ועם יד משפשפת ראש כואב בדה ז'ה
וו ראיתי אותו. קטן ושחור בלילה היפה של דרום הגהנום עמד לו
איש נחמד, עם קלצ'ניקוב ביד. לא, לא קלצ'ניקוב.... אמממ מטאטא!
כן מטאטא ! ערבי נחמד שכדי להפיג את השעמום מהסגר מטאטא את
הדיונות... אפילו על עצמי לא הצלחתי לעבוד יותר. כנראה שגן
העדן פשוט יצטרך לחכות . תוך שניות הטנק כולו נראה כמו נמר
האורב לטרפו, מחכה שהאנטילופה היפה תעשה את הטעות הקטנה
הראשונה ותהפוך... למנה ראשונה. זיעה החלה להצטבר על  הגב
וליזול במורד עמוד השדרה שלי ובאותו הזמן בתוך החזות המזיעה של
ראשי התרוצצו מחשבות מחשבות. מחשבות על איך נתפוס אותו למה
ולמי לדווח ( שבדרך גם כללו די הרבה גידופים אל עבר כל אותם
אלו שזמזמו לי בקשר ובעיטות ספוראדיות לאנשי צוות קולניים מדי
)  ומחשבות עליי חוזר כמו גיבור מהמערכה ( מחשבות על כמה מהר
למדתי לשנות מחשבות )  זרי פרחים ונשיקה על הלחי מהסמב"ציות
החמודות ( לא מהשמנות מן הסתם אני גיבור ) , לחיצת יד אמיצה
מהמג"ד והכי חשוב הילה. הילה עכורה ומסתורית של אדם שהרג כדי
להגן על מולדתו... ובדיוק שאני שוב טורח לשקוע בעולם ההזיות
הפרטי שלי האנטילופה בצבצה שוב והכל שתק.
לא שמעתי את הצרחות של המג"ד בקשר, לא שמעתי את החבר'ה בצריח
צורחים בהתרגשות ואפילו שלא שמעתי כבר את הפעמונים המתוקים
שצלצלו לי באותה המיטה...כלום. כלום חוץ מדפיקות הלב שלי בכל
מקום. בראש, ברגליים, בידיים וגם קצת בחזה. כלום  ואז צרור
כדורים ארוך ארוך שנדמה שלעולם לא ייפסק מכיוון מכונת הירייה
שלנו. הכל בהילוך איטי, נקודות שחורות קטנות עפות לאט וגורמות
לסופות חול קטנות שחורות עד שהנקודות התחברו אליו. עכשיו הוא
כבר לא עמד לו כל כך גאה מולי, עכשיו הוא שכב, והתגלגל. הוא לא
הבין שהוא הולך למות ? למה להתאמץ כל כך ? חשבתי לעצמי בדיוק
רגע לפני שהוא הפסיק לזוז. בדיוק שני רגעים לפני שמישהו בא
לראות מה קורה איתו, נענע אותו קצת ושלח זוג ידיים שחורות
ועצובות לשמיים. בדיוק 3 דקות לפני שיותם המ"פ שלי עלה בקשר
לברך אותי.
בדיוק 3 ימים מאז שהצלחתי להרדם.
אני כבר בבית, ועדיין לא ישן. אתמול באו ואמרו לנו שהגוף השחור
הזה שנפל בלילה בעזה היה מחבל מהחמאס בדרך להסתננות להתנחלות
באזור. גם לפני זה כל מה שעשיתי ביומיים שקדמו להודעה הזו היה
להרגיע את כל הצוות, להרגיע את שלומי שכנראה שאף פעם לא יהיה
בינינו משהו אז שירגע, להרגיע את אבי שהוא לא רוצח ושכל מוות
נראה נורא ושאפילו אם אדולף היטלר בכבודו ובעצמו היה על המסך
הזה בלילה ההוא זה לא היה נראה טוב ועדיין הוא היה מרגיש קצת
רע. אני לא יודע כמה ממש ניחמתי אותו, אני לא חושב שהוא חשב
שבאמת האמנתי בזה.  למי בדיוק מספרים את זה ? זה מסוג הדברים
שעולים בשיחות רגילות ? " היי אוהד, ראית את המשחק של הפועל
אתמול? היה מסריח כרגיל.. " , " לא , לא ראיתי. אבל הרגתי
מישהו לפני שלושה ימים" , " אה  וואלה ? איך היה ? "  , " חרא"
" איזו בעסה... ואם כבר מדברים על בעסה למישהו יש כוח לקפוץ
לקנות עוד גולדסטאר ? ".
עכשיו במיטה הריקה שלי מעביר בראש שלי, כמו שהעברתי כבר
מיליוני פעמים את הגוף השחור הקטן הזה נופל ונאבק...את הידיים
האלו שעולות למעלה והחוסר האמונה השקט... כמו סרט אילם רק בלי
הקטעי הסבר באמצע... חושך בחדר ואני במיטה וחושב למה לעזעזל זה
לא הייתה יכולה להיות ציפור או לטאה או כל דבר אחר שנראה כמו
בנאדם בלילה... פתאום ריח של עשן סיגריות עלה באוויר ואני
כיביתי את שלי מזמן, רכנתי קדימה כדי להבין מה בדיוק נשרף בחדר
שלי ולמה בדיוק אמא שלי תפסיק להרשות לי לעשן בחדר וקפאתי. ירח
מלא זהר מחוץ לחלון כמו שמש ובינו לביני עמדה צללית שחורה של
אדם שעשן יוצא מידה השמאלית. תיכף ומייד ניסיתי להזכר בכל
המהלכים שלמדתי בסרטי קונג פו אבל מהר מאוד הבנתי שברוס לי אני
לא ואשכנזי קטן ומפוחד אני כן וכל זה לא מחק את העובדה שמישהו
עומד לי  בחדר, ומאפר לי על הרצפה גם!  החלטתי לפעול וחזק " מי
אתה ?! מה אתה רוצה ?! תקח הכל חוץ מהדיסקים !! " צרחתי בכל
כוח שלא היה לי ועפתי אחורה תוך כדי מפגש ראש/קיר ואנדרנלין של
פחד שמקהה את הכאב ( חוץ מהעובדה שנראה לי שהגולגולת שלי
התעבתה ב 3 סנטימטר מאז שהתגייסתי...).
אחרי שתיקה ארוכה הדמות פתחה ואמרה " לא רוצה כלום,  יש לך
במקרה לוח שש בש ? " במבטא ערבי קל. מה ?! חשבתי לעצמי. ידעתי
שהמצב קשה אבל לפרוץ לי לבית בשביל לוח שש בש נראה לי קצת
מוגזם... פתאום אמא שלי פורצת לחדר חצי ערומה חיוורת כאילו
ראתה רוח עם מערוך ביד " אתה בסדר ?!?! " כמעט צרחה . "מה נראה
לך אמא ?" שאלתי והנדתי את ראשי לעבר החלון." נו !" התייפחה
ושמטה את המערוך בייאוש. " אתה כבר לא יודע לסגור את החלון שלך
לבד ? ". היא השתגעה ? היא לא רואה שאיזה ערבי מטורף חולה שש
בש עומד לי בחדר עם סיגרייה  ?! פתאום היא התחילה ללכת לכיוון
החלון עברה את הדמות המעשנת , הגיפה את התריסים וטרקה אחריה את
הדלת שהיא ממלמלת משהו לגבי זה שנמאס לה מהבן המפגר שלה ושהיא
צריכה חופשה.... " מה אתה כל כך מופתע  ? " שאל אותי בשעשוע
חובב משחקי השולחן המזרחי שלנו, " חשבת שהיא תראה אותי ? ",
חייך לעצמו ולקח לעצמו עוד שאיפה." כן, חשבתי... " אמרתי
וחשבתי על התור לרופא עיניים לאמא שלי. " היא לא הרגה אותי,
למה שהיא תראה אותי ? " , "  תקשיב מה אתה פילוסוף או פורץ !
בחייך בנאדם קח מה שאתה רוצה אבל הדיבורים האלו מוזרים אפילו
לי ! ". הוא גיחך, הדליק את האור והכל דהה לשחור...
כן כן אני ממש רכרוכי, אבל פעם הבאה שאתם רואים מישהו מת מדבר
איתכם, נראה איך אתם תקחו את זה. לא יודע כמה זמן הייתי מחוץ
לעניינים אבל שחזרתי מישהו הגיש לי כוס מים ועדיין הייתי
במיטה, וכן עדיין היה חושך. אולי מישהו יעיר אותי באיזה זיהוי
או ארוחה או משהו ?! לא, הרי עם המזל שלי אני לא אתעורר שאני
עם בלונדינית במיטה, מגיע לי להתעורר שאני עם ערבי מת... פתחתי
את העיניים והוא עדיין היה שם. הוא היה גבר צעיר , בן 25 עם
שכל של 26 כמו שהוא היה אוהב להגיד, לא מגולח במיוחד  עם
מכנסיים שחורות, חולצה ארוכה שחורה ואפוד שחור. כזאת חולצה
בדיוק אני צריך לעבודה שלי חשבתי לעצמי בשעשוע, אבל לא נראה
שלי שחורי כניסת כדורי מא"ג מלאים בדם קרוש היו עושים רושם טוב
על הסועדים...
שהייתי בן חמש אבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. טוב ת'אמת
שזו הייתה אמא שלי אבל זה נשמע יותר מגניב ככה, לא משנה. הם
עמדו איתי והסבירו, דחפו אותי עד שעצקתי תפילות לפני מוות עד
שבסוף למדתי לסוע לבד לבד. שהייתי בכיתה ו הביאו לנו אישה
נחמדה, ברוריה אני חושב שקראו לה, שתסביר לנו על הפין והפות
ולמה בנות נראות לבנים וההפך, אני חשבתי שהיא משוגעת כי לא ממש
הבנתי איך מישהו יכול להמשך לבנות אבל שנים אחר כך ראיתי לצערי
שהיא צדקה... לא ממש הכינה אותי לגבי כמה יקר זה היה אבל
ניחא... יש מישהו שיסביר לי עכשיו איך לעזעזל מדברים עם רוח ?
איפה ברוריה או אמא שיסבירו לי מה אני אמור להגיד לבנאדם הזה
אחרי שגמרתי עליו...מחשבות על סרטי אימה סוג ב' שבהם הרוח
הרצחנית של הקורבן רודפת את הרוצח עד למותו הנקמני מילאו את
מוחי...איך תמיד הייתי בעד הרוח הנוקמת , שתהרוג את הבן זונה
!! אבל  למי מתקשרים ? יש בדפי זהב מגרשי רוחות ? בקושי מוצאים
שם את השרברבים אז עד שאני אמצא איזה כומר טוב שיודע את העבודה
הוא כבר ייתלה אותי יחד עם הכביסה בחוץ ויעלה בסערה
השמיימה...ועוד איך שהידיים רועדות עכשיו... איך אני אציל את
עצמי פה ?להתנצל ? להגן על זכותי להגן על תושבי המדינה שלי ?
לברוח ? מה עושים ?! כנראה שהוא הבין שאני לא כל כך אוכל טוב
את העובדה שהוא פה מולי והחליט להתחיל.. " לא באתי לפגוע בך,
אם מזה אתה חושש. באתי לדבר". "לדבר ?" שאלתי בקול מהוסס
ורועד, " לדבר על מה ?" , " על מה שנרצה" ,ענה עם חיוך מגואל
בדם, " על מה שרק נרצה... רגע, אבל לפני הכל . יש לך לוח שש בש
או לא ?". מה יש לו עם השש בש הזה ?! חשבתי לעצמי ועניתי שנראה
לי שכן אבל צריך לחפש." יופי ", הוא אמר עם חיוך כנה," אתה
יודע איך לשחק ? "," בטח שאני יודע... פשוט לא שיחקתי הרבה זמן
אז יש מצב שתנצח ב... עשרה המשחקים הראשונים"." אין בעיה, אני
אלמד אותך כאילו מההתחלה... יהודים רק חושבים שהם יודעים לשחק
חלק מהזמן... אתה תלמד אצלי כמו שצריך. אה ודרך אגב אני בונד,
מוחמד בונד.." אמר וצחק צחוק רועש ומתגלגל ואני המום כולי לא
מבין מה בדיוק מתרחש מול עיני.." נו, צוחקים איתך ! יאללה זה
שאני מת לא אומר שאין לי יותר חוש הומור ! ". חייכתי במבוכה
ואמרתי את שמי, " נעים להכיר" אמר ולחץ את ידי בחמימות " נעים
מאוד להכיר..ואגב זה לא בונד, זה סולימאן" , " מה ? " שאלתי
בבלבול , " השם משפחה הוא לא באמת בונד זו הייתה בדיחה.. ","
כן כן הבנתי" אמרתי כולי מסוחרר.  הסתכלתי על החיוך המדמם
והיפה שלו וחשבתי לעצמי למה לעזעזל הוא כל כך נחמד אליי ? לא
שיש לי בעיה שהוא ילמד אותי לשחק, כל הזדמנות להשחיז את החושים
הגבריים החסרים שלי מתקבלת בברכה, אבל למה אני ? החלטתי לדחות
את השאלות העמוקות לאחר כך והתחלתי לפשפש בחדר שלי אחר לוח השש
בש האבוד, בשלוש לפנות בוקר עם ערבי מת בחדר. מה לא קרה לכם
...?

ישבנו על החלון מה שהיה כנראה כל הלילה ודיברנו. לא על החיים,
לא על המשמעות של הכל, אפילו לא רגע על הרגע בו הפסיק לנשום
פשוט דיברנו. דיברנו בלי להוציא מילים.  הלילה היה קריר,
וריחות של חשמל ומים היו באוויר... החורף הגיע. העיר כולה
שקטה, הגגות עומדים להם בגבהים שונים מתחת לירח כמו מדרגות שלא
מובילות לשום מקום. רק גלגולים קטנים ורמים ניקבו את השקט
העדין של קוביות על לוח השש בש שקניתי בשוק בטורקיה עם הגימור
צדפה. אחרי  כמה משחקים כבר השתחררנו קצת, עד כמה שאפשר
להשתחרר. הסתכלתי עליו זוהר ככה בחוסר החיים שלו בלילה של החדר
שלי ותחושת חוסר המנוחה של מקודם כבר גדלה לאשמה. הוא תפס אותי
מסתכל עליו בסוף ואמר לבסוף  " אל תצטער על דברים שקורים בחיים
שלך. חלקם טובים, חלקם רעים ורובם איפהשהוא באמצע אבל לעולם אל
תתחרט ". אמר והשפיל את עיניו העצובות חזרה ללוח הזוהר. לא
הבנתי מילה. עוד כמה דקות של דממה אפלה עברו עלינו עד שלא
יכולתי לשאת יותר את הבטון שבפנים. " אבל הרגתי אותך". הידיים
שלו נענעו קוביות בין אצבועותיו הדקות, השזופות, המוכתמות דם.
עכשיו הן הפסיקו , המבט והיד נשארו קפואים ונראה כמו תמונה
לילית של עצמו עד שהרים אליי זוג עיניים רטובות ואמר " כן. זה
באמת חבל...לא בגללי... אבל..  " הדמות השקועה שלו לפתע הוציאה
את עצמה מהתרדמת והקוביות נפלו. " אבל מה ? " שאלתי בסקרנות
מיותרת. " אבל כלום, פשוט ... כלום".  הוא ניצח.
השמש  זורחת שוטפת את העיר היפה שלי באור מכוער ואנחנו סיימנו.
לא ידעתי שסיימנו, אבל ידעתי שסיימנו. הוא סגר את הלוח הושיט
לי אותו, אמר " לוח טוב..תשמור עליו יותר טוב " , נעלם עם
חיוך, והשאיר לי את כל השאר.

מצחיק להיות רוצח קטן של אמא... כל היום שאחרי ישבתי עם
סיגריות בחדר מנסה להבין. חושב אם לכולם זה ככה בעצם ואני לא
מטורף כמו שאני חושב שאני כרגע. יכול להיות שכל המחבלים המתים
מגיעים להם באישון לילה לחיילים עם חיוך מדמם והצעות מוזרות
למשחקי חברה ריגור מורטיס סטייל... אולי ? אחרי הצהריים יצאתי
מהחדר נראה לפחות כמו חייל מת, לקולותיה המפצירים של אמא
שצועקת משהו על בטלן ועל הכלים בכיור והדלת נטרקה. הלכתי בצעדי
זומבי צולע למטבח ושטפתי. אחרי כל כוס, הסתכלתי על הידיים שלי.
אחרי כל צלחת הסתכלתי על הידיים שלי... איך זה שיש דברים
שנשטפים כל כך בקלות אמרתי לעצמי ודחפתי עוד צלחת למכונה.
סיימתי עם הכיור שהוא מצוחצח ומבריק וצצה מחשבה במוחי. מהר
הרמתי את הטלפון והתקשרתי לשלומי. רק רציתי לדעת אם גם לו היה
משהו מוזר בלילה, אבל הוא צחק עליי עם איזה אזכור מיני מזעזע
,צרח שאני חייב להשיג לעצמי קצת חיים  או איזה זיון לפחות
וניתק בפראות שהצחוק הדבילי שלו   , מלווה בנחירות הקצובות שלו
מהדהד אחריו. אדיוט.
בהיתי קצת בטלפון והרמתי עוד פעם. אולי היא תבין ? "תקשיב  ",
היא אמרה לפני שהספקתי להוציא מילה, " זה לא יעבוד ככה.. יש לי
חיים עכשיו אתה מבין את זה נכון ? אני כבר לא יכולה לקפוץ כל
פעם שהדכאון שלך עולה יחד עם החרמנות שלך ! ", " היי היי היי !
" צעקתי, " מאיפה כל זה בא ? איך את יודעת בכלל למה התקשרתי ?
אולי סתם בא לי לדעת מה שלומך ? ". " אוהד, תעשה לי טובה אני
מכירה אותך יותר טוב מזה. צא מזה, אני כבר לא המנחמת הלאומית,
חוצמזה שירון לא אוהב את זה שאתה מתקשר כל כך.. " , " אז זה
הקטע ? החבר הדפוק הזה שלך !? הייתי צריך לדעת שהוא גורר אותך
לשטות הזא.. " , " תרגע מעצמך טוב ? ", " היא קטעה אותי בנימה
שקצת הבהילה אותי. " זו לא רק החלטה שלו...", היא עצרה והמשיכה
בשקט " אתה כבד עליי אוהד... לא כיף לי לדבר איתך יותר, אתה רק
מדכא אותי. החיים שלי יותר מדי קצרים מכדי להיות עצובה ממך כל
פעם... די . " . די. היא אמרה די... " אתה לא צריך אותה",
שמעתי פתאום קול רועם מטר מאחורי וצרחתי בבהלה שאני מפיל את
השפופרת, והיא מצדה מדלדלת מהשיש לרצפה בקולות חבטה קצובים...
" לעזעזל איתך !! ", צרחתי בקול אדיר של פחד וזעם.    אולי כבר
תמות וזהו ?!?! " . הוא עמד מולי שם באור הדמדומים של המטבח
מופתע ושקט. בין הקצבים של השפופרת הזנוחה יכולתי לשמוע קול
היסטרי צורח " משוגע !! סוף סוף השתגעת לגמרי !!! תמות !! "
וניתוק.  כמה שניות של שקט עברו והדם רותח, הידיים רועדות
והגוף רוקד בין פחד להקאה. לא הייתי צריך להגיד את זה. " לא
הייתי צריך להגיד את זה " , אמרתי במבט מושפל. עייף. " לא
נורא", הוא אמר בקול חמים ונגע בכתפי בקלות " רוצה אולי לשחק
קצת  ?". מה הוא חושב לעצמו התחלתי להרהר, אבל גם לזה לא היה
לי כוח." בטח בטח, למה לא...", אמרתי בחצי פה וחצי קול והלכתי
לחדר שהוא שקט בעקבותיי.
לא יכול יותר ! לא יכול יותר ! למה כל זה עובר עליי  ? המחשבות
כמו זכוכית דקה רק עוברות שקופות וחסרות כל טעם, רק לפעמים
נשברות וחותכות הכל לשניים. לא רוצה אותה, לא רוצה אותו לא
רוצה כלום מזה אז למה כל זה בא בכל זאת ?!  מה עשיתי ? מה
עשיתי, חוץ מלהרוג .
" על מה אתה חושב ? " הוא שאל עם חיוך. תמיד מחייך הגאון המת
הזה אה ? מאיפה לו שחשבתי בכלל?  " איך אתה יודע שחשבתי ?",
"השפתיים שלך זזות שאתה חושב " . חכם גדול. " לא תגיד לי ? "
שאל שוב באותה חביבות אחרי כמה דקות. ' רוצה באמת לדעת ?'
שאלתי והפנים שלי כבר אדומות והאגרופים סוגרים על האוויר
שבתוכם. ' אני רוצה להבין מה קורה פה !  הרגתי  אותך ! לקחתי
אותך מהחיים ושמתי אותך פה, מדמם נצחית ! ומה אתה עושה ?!?!
אתה מחייך !! אתה הורג אותי עם החיוכים שלך ! אתה מעניש אותי
?! אם כן אז תגמור עם זה כבר, תכניס אותי לבור  של גופרית ובוא
נגמור עם כל השטויות האלה ! אבל לא ! אתה מחייך, מעודד, ורוצה
לשחק שש בש כל הזמן ?! היית כזה דפוק גם שהיית בחיים ?! ". הוא
עמד שם המום כמה שניות מסלק מעליו את שאריות הרוק שנפלטו
מהצעקות שלי ופתאום, הוא התחיל לצחוק. לצחוק ! מה הוא חושב
שאני משחק איתו ?! הוא פשוט התגלגל מצחוק, תפס לעצמו את הבטן
וצחק עד שנראה כאילו ייחנק, אבל הוא מת גם ככה אז אין סיבה
לדאגה אני מניח. ' מה כל כך מצחיק ??! ' צרחתי בטירוף יחד עם
הופעתו המאוחרת של הווריד המפורסם באמצע המצח. הוא נראה כאילו
הוא מנסה לענות אבל הוא פשוט לא הצליח, ועכשיו הוא כבר היה
שרוע לי על הרצפה התפוצץ מצחוק ואני לא ידעתי את דעתי כבר
מזעם. 'אם אשתי..' הוא הצליח להגיד בקושי בין צחוק לצחוק'
הייתה שומעת אותך עכשיו...הא הא הא.. אוי... כן....' . ' כן מה
? ' כבר שאלתי בייאוש מול הרוח הקרועה ששרעה מולי. ' התשובה
היא כן, הייתי כזה גם בחיים...אוף...הייתי צריך את זה...'. טוב
שמישהו פה היה צריך משהו, חשבתי לעצמי, העיקר שהוא מרוצה,
מטורף. ניסיתי להרגע קצת ואולי להבין מה בדיוק קורה פה,' רוצה
מים אולי אחרי ההתקפה הפסיכוטית שלך ? ' , ' כן , מים...תודה '
הוא אמר עדיין מחבק את הבטן ומתאמץ לקום. מזגתי לו כוס ונתתי
לו ביד שעדיין רועדת משאריות הכעס, ' תודה', אמר ולגם. רק שמה
? המים נכנסו לפה, עברו ישר דרכו ונגמרו בתור שלולית על הבלטות
הישנות במטבח. הוא נתן מבט אחד למטה, חייך, הסתכל עליי עוד רגע
קטן והתפרץ בצחוק מטורף עוד פעם. ' אני ', הוא נחנק שוב, ' לא
יכול לשתות בכלל !! הא הא הא !! אוי זה טוב מדי ... '. הסתכלתי
עליו המום, הסתכלתי על השלולית ושוב עליו ופתאום בלי לשים לב
התחלתי לצחקק קצת. תוך חמש שניות כבר הייתי שרוע על הרצפה לידו
מתגלגל מצחוק. נו מה יכולתי לעשות ?
באותו הלילה הוא סיפר לי הכל, אפילו לשחק שש בש לא שיחקנו.
הירח ההולך וקטן האיר את האיר שוב באור נוגה של לילה והוא ששתק
כל הזמן לא סתם את הפה לרגע. אשתו, הבת הקטנה שלו פאטמה ( כן,
צחקתי... נו באמת ?! היו אומרים לכם פאטמה לא הייתם צוחקים ?
), על איך שהוא היה בעצם נהג אוטובוס עם מוסך משלו לפני כל
ה...מצב. הכל ! שכנים, דודים, סוגי בקלאווה שאמו שלו הייתה
עושה, הגינה שלו,הכפר שלו, הכלב שלו. הכל, ואני ? שמחתי כל כך
שלא טרחתי להוציא אף מילה חוץ מ ' באמת ? ' ו-'וואו !' ו,
'פאטמה ?!?! הי הי הי , אוי סליחה'.
בסוף הלילה, קצת לפנ שהוא נעלם יום לפני, הוא פתאום נהיה רציני
, שם לי יד על הכתף ואמר לי תודה. על מה ? שאלתי. ' על שנתת לי
להבין מה יהיה חסר לי ולמה לחכות..'. רציתי להגיד לו שאם לא
אני לא היה חסר לו כלום, אבל זה צלצל רע. חבל להרוס רגע יפה.
הוא השאיר לי את המספר של המשפחה וביקש אם אני אוכל מדי פעם
לבדוק מה קורה איתם ושהכל בסדר. הבטחתי שאני אנסה למרות שלא
היה לי מושג איך וגם הבטחתי להמשיך להתאמן בשש בש. ' אני עדיין
אקרע אותך ' אמר בחיוך, הגיש לי את הקוביות ו פוף נעלם.

שעתיים אחרי כך כבר הייתי באוטובוס דרומה, עם משקפי שמש
שמגינות על עיניים מדממות מעייפות מהשמש החורפית החצופה, בדרך
לעוד כמה שבועות נהדרים בחולות ובחופים. ישבתי לבד על הספסל ,
שאני משתרע על כולו עם המדים המקומטים שלי לחי מעוכה כנגד
החלון מסתכל קדימה. העצים הגדולים והירוקים חלפו ליד המבט
הבוהה שלי וחשבתי כמה מצחיק זה שעכשיו שאני יכול לישון אני לא
יכול. כל הדרך עצמתי את העיניים בכוח בנסיון נואש לתת לגוף קצת
מנוחה אבל לא יכולתי. התמונה שלו מחייך לפני שנעלם לא נעלמה לי
מהפנים, כאילו החליפה את התמונה הקודמת של סצינת המוות
המפוארת.  הסתכלתי על הרגבים בצד הדרך והעשבים ונזכרתי איך,
שהייתי קטן, הייתי מדמיין שהגבעות הקטנטנות והעשבים העלובים הם
הרים אדירי קומה ויערות צפופים. איך הייתי מטייל עליהם וביניהם
במהירות האור של המכונית. עכשיו ראיתי את העולמות הקטנים שלי
וחשבתי אם טרגדיות קטנות קורות גם במקומות קטנים. מתו דברים גם
בתעלות וצידי הדרך בדרך לאילת שהייתי בן 6 ? חשבתי מה הוא יגיד
על זה וחייכתי. ' שש בש ' אמרתי לעצמי בקול רם. ' בא לך אחי ?
', שאל אותי פתאום קול קרוב מדי ומפחיד ולרגע הלב שלי החסיר שש
פעימות. הסתובבתי לאט לאט לא לראות מחבל מת, אלא גולנצ'יק חי.
נו מילא, גם ככה לישון אני כבר לא אצליח היום, " למה לא ? "
עניתי לו מתייפח והתיישרתי במושב בקולות אנחה. הוא דילג
במיומנות אל המושב שלי עם לוח קטן מעץ וסידר לנו משחק.' אגב
אני יוסי' הוא אמר תוך כדי סידור זריז של החיילים. ' אני בונד,
אוהד בונד ' עניתי לו שפוך והתחלתי לצחוק כמו מטורף. הוא הפסיק
לסדר את הלוח, הסתכל עליי כמו שאני בטח הייתי מסתכל עליו וחזר
ללוח בנענוע ראש. ' בונ'ה לאשכנזים יש בדיחות גרועות..' הוא
פלט וסיים, ' כן כן, בדיחות גרועות, נשרפים מהר בשמש ככה
אנחנו'. הוא חייך נתן לי את הקוביות והתחלנו לשחק.
קרעתי אותו. מארס תורכי. מה קרה ? שיידבר יפה...

השבועיים עברו בשקט וככה גם כל מה שנשאר ( תודה לאל ישתבח שמו
), ולפני שידעתי מה קורה כבר השתחררתי, ברוך השם.  חודש נשארתי
בבית וישנתי כל היום, שאמא שלי מטרטרת לי באוזן מגוון אדיר של
משפטים שכולם כללו מילות תואר שמקורן בשורש ב.ט.ל. עד שנמאס לי
והחלטתי שאני הולך ללשכה. האוטובוס בדרך לשם נסע לו באיטיות
דרך השמש הקייצית החמה ומחשבות מפוזרות על העתיד הלא ברור שלי
התרוצצו במוחי. שני תחנות אחרי הבית עלה לאוטובוס צעיר ערבי.
שמעתי אותו מתווכח  עם הנהג , משהו לא ברור לגבי חוצפה או משהו
כזה. בסוף הוא זרק לו כמה מטבעות בכעס על הרצפה ונכנס בזעם לא
עצור לאוטובוס  ולבסוף התיישב מושב לידי. הנהג השמן והקטן פתח
את השער הקטן שלו, וכמו פר ששוחרר מהמכלאה התסתער לכיוון
הצעיר, שנראה כאילו כל זה לא מזיז לו בכלל. ' קדימה ! ' הנהג
צרח עם אצבע לכיוון הדלת. ' קדימה מה ? ' הצעיר  שאל אותו
באדישות, מה שנראה שרק הוסיף עוד דלק לתבערה של הנהג. ' קדימה
מה ?! קדימה תעוף מהאוטובוס שלי ועכשיו !! '. ' למה ?' . ' למה
?! כי..' הוא נראה כאילו ששכח את התשובה מרוב וורידים מנופחים
ודם רותח, ' כי לא נתתי לך לעלות עליו מלכתחילה ! '. ' ולמה לא
נתת לי ?! ' שאל הערבי כשהוא מתנפח חזרה למימדי זעם. הנהג שלף
את האצבע המגרשת שלו והפנה אותה אליו, כמו אם כועסת על בן ששבר
את הסרוויס חתונה, ' אתה לא מוצא חן בעיני, זה למה !', ' גם
אתה לא מוצא חן בעיני, אבל אני אתן לך לנהוג באוטובוס ! '
הצעיר ענה בחוצפה. משהו בגאווה של הבחור הזה הדהים אותי. הוא
פשוט ישב מול גוש רוטט של זעם ציוני ומול עשרות זוגות עיניים
מאשימות, עם ראש זקוף וחזה בטוח, כמו התמונות האלו של הצ'יפים
האינדיאניים בספרים...
החלטתי שאני חייב לעזור.' אה סליחה ?' שאלתי בשקט את הנהג, '
מה ?! ' הוא צרח לכיווני כאילו רק חיכה שמישהו יניע אותו
מחדש.' מה הבעיה שהוא יעלה ? הוא לא שילם ? '. ' הוא כן !! אבל
הוא חצוף!'. ' למה אני חצוף ?! ' התריס נגדו הצעיר בעיניים
רושפות גיצים.' אני חצוף כי אני ערבי שרוצה לא ללכת ברגל ? זה
למה ??! '. שקט השתרר באוטובוס והרצון שלי לעזור לילד הזה רק
גדל, '  אולי אתה מעדיף לראות שהוא בסדר ואין עליו כלום?'
הצעתי פשרה. הצעיר הפנה את הגיצים הרושפים שלו לכיווני, מה
שקצת הקפיץ אותי אחורה ואמר לאט ובבהירות ' אף אחד פה לא הולך
לגעת בי ! אף אחד !'. לאט לאט מהשקט עלו קולות של נוסעים
ממורמרים שאיחרו לעבודה, לבית ספר והנהג כבר איבד תנופה. 'תן
לו להשאר וזהו' אמרתי לו, ' אנחנו סתם מתעכבים פה ולא נראה לי
שהולכות להיות יותר מדי צרות ממנו'. הנהג הזועם נרגע קצת כנראה
בגלל ההכרה שהוא עוד צריך לעבוד היום, הוא נראה כחושב, התקרב
צעד לכיוון הצעיר עם האצבע המאשימה שלופה מחדש, סינן ' זאת
הפעם האחרונה שאתה עולה על אוטובוס שלי, יש לך מזל שאני ממהר'
ופנה חזרה למכלאה.
תוך כמה שניות של נסיעה האוטובוס כולו חזר לרחשים ולחישות של
יום יום והצעיר הנעלב ישב לו זקוף, עם מבט גאה ולח.  אחרי כמה
דקות, שבהן ניסיתי לא להסתכל עליו כדי לא להביך אותו יותר ממה
שכבר הובך, הוא פנה אליי ואמר ' תודה'. לא ידעתי מה להגיד. '
אין בעיה, שטויות'. ' לא זה לא שטויות, לא היית חייב לעשות את
זה, אני אחמד' אמר ושלף יד לכיווני. לחצתי לו את היד ואמרתי לו
את שמי. ' לאן אתה נוסע ? ' הוא שאל, ' למצוא עבודה' עניתי לו
בייאוש. הוא חייך ואמר, כן גם אני'.  התחלנו לדבר קצת על הא
ועל דא והסתבר לי שהוא גר לא רחוק מפה, בכפר בכניסה לעיר, הוא
אמר לי שזה קורה לו כל יום ושכבר נמאס לו, ואמרתי שאני לא יכול
להבין אבל שאני מאוד מצטער ואחרי כמה דקות הגעתי ללשכה וירדתי
בתחנה אחרי שנפרדנו בידידות.

מה יצפון עתידי ? האם מדען גרעין רב חשיבות המפענח את סודות
הטבע והאנרגיה? האם ביולוג ימי מציל זנים נכחדים ? אסטרונאוט
פורץ גבולות ? ת'אמת שאני אסתפק באיזה מנכ"ל חברת טלפונים
סלולריים. מסתבר שכל אלו תפוסים, אבל תמיד אפשר להיות מאבטח.
מפתיע נכון ? התחלתי לעבוד בקניון בעיר אחרי שבוע. תחושה של
שליחות ? לא ממש, גם לא המון ביטוי עצמי אבל מה שכן יש בנות
יפות, משכורת מינימום והיכולת להגיד את המשפט ' אפשר לראות את
התיק בבקשה ? ' שלוש מאות אלף פעם ביום. לא רע. גם גיליתי שכל
בוקר אחמד עולה על הקו שלי בדרך לבניין וככה דיברנו כל יום,
בחור טוב... חבל שכל מה שהוא עושה זה להניח בלטות. הוא סיפר לי
בוקר אחד שכל זה זמני ויום אחד הוא רוצה להיות כמו דוד שלו
סולימאן שבנה לבד מוסך משלו בעזה. 'סולימאן ?' שאלתי אותו תוך
כדי קפיאת וורידים קלה , ' כן, בחור מדהים הוא היה. מת לפני
חצי שנה .. יהודים מטומטמים..' פלט בכעס רגעי ופתאום תפס את
עצמו, ' סליחה, לא התכוונתי לזה ככה..', ' לא זה בסדר' אמרתי
והרגשתי איך הקיבה שלי מתהפכת בבטן ואומרת שלום לכל האיברים
החמודים שם בפנים. ' חבל', אמרתי ושתקתי קצת..' אבל לפעמים
דברים קורים לטובה. חבל שהוא נהר...מת ככה אבל לפחות הוא הספיק
להראות לך איך אתה רוצה לחיות לפי שהלך'. הוא הסתכל עליי במבט
מוזר כזה ואמר ' כן, כנראה שאתה צודק.. נו טוב, נראה'. התחנה
הגיעה. הבטחנו לדבר מחר וירדתי למדרכה המלוכלכת כדי לראות את
האוטובוס מפייח את דרכו ממני.

עכשיו, אני יכול לדאוג להם, אמרתי, חייכתי והלכתי לעבודה.

אחרי היום הזה לא ראיתי את אחמד יותר באוטובוס. ניסיתי לבוא
בכל מיני שעות אחרות לראות אם אולי בא באוטובוסים אחרים עכשיו,
או למקומות אחרים אבל לא מצאתי אותו לא משנה כמה ניסיתי. והזמן
שוב, כמנהגו, עובר.
אחרי חודש מיומנות פתיחת התיקים שלי עלתה לשיאים חדשים והיכולת
שלי לחקות רוסי אומר ' לפתוח תיק בבקשה ' הגיעה לשיאים
בינלאומיים של איכות ושל חוסר טאקט ( פנס בעין כל שבוע וחצי
בערך).  יום אחד, בעוד השמש הסתווית מקררת אותי בזמן פשפוש
בתיק מלא בדלי סיגריות של איזה מחומצנת בת 40, הגיע לו אחמד
לקניון שלי ! זרקתי את התיק למאבטח השני ומיהרתי לסוף התור.
היה נחמד לראות אותו אחרי כל כך הרבה זמן. צעקתי עליו שהוא לא
בסדר  להעלם ככה בלי לדבר ושכבר דאגתי, אבל הוא אמר שאין סיבה
ושהכל מצויין. ' אפילו באתי פה למשרד תיווך לראות אם יש איזה
שטח שאני יכול לקנות מהכסף שחסכתי בשביל המוסך ' , , וואו ! זה
נהדר ' , צעקתי. ' כן, זה בסדר...' הוא אמר במין עצב פתאומי.'
למה את לא שמח ? אתה צריך להיות גאה בעצמך ! הכל בסדר ?'. ' כן
כן', הוא אמר  בפנים מבולבלות. ' תגיד יש פה איזה קניון אחר
בסביבה אולי ? ', הוא שאל פתאום והתחיל להסתכל סביב סביב כמו
לאטה מבוהלת. ' לא, לא ממש, למה ? יש פה משרד כזה, אני עובד פה
אתה יודע'.' כן אני יודע ', הוא אמר בחיוך עצוב.... . הוא נראה
כחושב קצת ולבסוף אמר ' אולי אני לא אלך לשם היום... אולי
בשבת..כן שבת', 'אל תהיה מצחיק' אמרתי לו וטפחתי לו על הכתף ,,
' היהודים המשוגעים האלה לא עובדים בשבת, וחוצמזה לך על זה
עכשיו ! זה רגע שאתה מחכה לו כל כך הרבה זמן ! אתה רוצה שאני
אבוא איתך ?', ' לא לא ! הוא אמר מבוהל פתאום, ' אני רוצה ללכת
לבד'. ' טב, איך שאתה רוצה...' אמרתי מבולבל. אחרי דקה בה נראה
שהוא שוקל את העניין הוא אמר לבסוף שהוא יילך היום, אבל אם אני
יכול לסדר לו שלא יציקו לו בכניסה כי תמיד מציקים לערבים
בכניסה. ' עליי' הבטחתי לו וחזרתי לעמדת המאבטח.
אחרי כמה דקות הוא הגיע אלינו, מבוייש כולו. המאבטח המבוגר
והשמן הסתכל עליו מוזר וביקש ממנו להראות לו מה יש לו בכיסים.
' הוא בסדר' אמרתי לו עם חיוך, 'אני מכיר אותו'. המאבטח השני
הסתכל עליי מוזר קצת, ואז על אחמד ולבסוף אמר ' בסדר בסדר '
בליווי תנועת יד מזלזלת. אחמד עבר את קו הכניסה, ופנה אליי '
תודה אוהד, תמיד היית נחמד אליי.. תודה' עם דמעה בזוית העין
שלו.   ' מה אתה מופרע ? ברור שאין בעיה ! ודי כבר עם הדרמטיות
הזאת, זה לא כאילו שאנחנו נפרדים לתמיד. נדבר שתרד חזרה נדבר
על המוסך החדש שלך' עניתי בחיוך ולחצתי לו את היד, שהייתה
רטובה כולה מזיעה. בטח מהמעיל המוגזם הזה, חשבתי לעצמי בחיוך
וצפיתי בו מתרחק.
החזרתי את המבט לאנשים המגעילים של התור ופתאום מחשבה רצה
במוחי והחזרתי את המבט חזרה אל אחמד המתרחק, צופה בו כמו
הצ'יטות האלו בסרטי בטבע שהייתי רואה שהייתי קטן. הסתובבתי כל
כך מהר עד שאיבדתי לרגע את שיווי המשקל. המעיל, הוא גדול
מדי... הוא בולט מדי. קראתי לו והוא לא ענה רק התחיל ללכת מהר
יותר, שלפתי את האקדח במיומנות ובזריזות, רצתי קצת ודפקתי לו
שלושה כדורים בגב.

מה קרה? צריכים לסגור את החודש לא ?

ערבי מלוכלך.

פייד אין

' רק עוד חמש דקות' מלמלתי כמו נרקומן בן 31....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי המון מה
להגיד.

עכשיו אני רק
צריך המון מי
שיקשיב......



(אחד שיש לו מה
להגיד, ואין לו
למי להגיד)


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/04 13:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון בן טובים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה