אחרי שהכל נגמר נזכרתי שקצת לפני שעצרתי בצד הדרך להשתין,
הייתה לי סחרחורת קלה שבקלות. לרגע קט הרגשתי את מוחי מתנדנד
מעדנות בתוך גולגולתי כספינה בוטחת על פני הים. תהיתי האם זו
העייפות או שבכל זאת הכדור קצת השפיע.

מיד אחרי שבלעתי את הכדור שטף אותי גל של חרדה. זו הייתה הפעם
הראשונה בה הכנסתי לפה סם של ממש. עד אז הסתכם ניסיוני בתחום
הסמים בשאכטות בודדות מג'וינטים מזדמנים. כשהייתי נקלע לשיחות
בנושא סוגי כדורים וחוויות התמסטלות, לא היה לי דבר לתרום
מניסיוני. כשהנושא היה עולה בחדרי חזרות אפופי עשן הייתי מסתפק
בהאזנה מהצד ומתנחם בזה שגם אם אני לא ממש מגניב, לפחות אני
מתחכך במגניבים אמיתיים.

אני לא יודע מה גרם לי להכניס לפה את הכדור שהציע לי ערן,
הידיד של שרון, איתה הגעתי למסיבה. זה בפירוש היה אחד הקווים
האדומים שלי - עד לאותו רגע. כנראה ששטיפת המוח ש"צריך לנסות
דברים חדשים", הצליחה לרגע לשבור את חומת הפחד.
"אחי, קח משהו טוב. זה יעיף אותך תוך שתי דקות לשמים. סבבה?"
אמר ערן שבכל משפט שלו הופיעו לפחות אחת מהמילים: "וואלה",
"סבבה" או "אחלה". הוא נראה כמו אחד שחזר מהודו, או שבעצם עוד
לא ממש חזר. מאיפה העורכת-דין היאפית הזאת מביאה את הידידים
האלה?
נראה שהוא מרגיש כלפי חיבה וקירבה פשוט מתוך גישה כללית של
אופטימיות כלפי העולם. אני לעומת זאת הרגשתי די נבוך בחברתו
וחיכיתי בקוצר רוח ששרון תחזור מהשירותים.
כשהיא חזרה הכדור כבר עשה דרכו במורד הוושט שלי.
"אתה מרגיש טוב?" שאלה "אתה קצת חיוור".
אבל ככל שחלף הזמן והרגשתי הגופנית לא ממש השתנתה וגם לא חשתי
שום שינוי בתודעתי, נרגעתי. בסופו של דבר די נהניתי מהמסיבה.
בהמשך אותו ערב הסתפקתי בספרייט ובמים מינרליים - לא רציתי
לערבב את הכדור עם אלכוהול - אף על פי שכבר לא הייתי בטוח שזה
לא היה פלסיבו. כשנתקלתי בערן פעם נוספת בהמשך הערב לא הצלחתי
לקרוא את התשובה בחיוכו הבלתי פוסק.

כשיצאתי מהמסיבה כבר שכחתי מהכדור. נסעתי לבדי לכיוון תל-אביב.
שרון הייתה אמורה להמשיך לבית הוריה ביקנעם, והיה לה טרמפ עם
אחד מבאי המסיבה.

לילה אביבי גדוש ריחות משכרים קידם את פני כשיצאתי מהמכונית
ליד הפרדס. השמים היו נקיים מכל ענן ואני, בן-כפר לשעבר,
נפעמתי למראה השמים המכוכבים בצפיפות. באור הלבנה ראיתי בבירור
את הפריחה הלבנה מנצנצת בין העלים הכהים. מכל עבר נשמעו צרצורי
צרצרים מיוחמים וקרקורי קרפדות מלאות תשוקה. האוויר היה נעים
ומלטף. אחד מאותם לילות נדירים בהם הטמפרטורה אינה גורמת לגוף
שום אי נוחות, ומעוררת רצון להשיל את הבגדים. בניגוד לכדור,
הריח המתוק של פריחת ההדרים באמת העיף אותי לשמים תוך הרבה
פחות משתי דקות. פתאום היה נדמה לי שאני מבין איך מרגיש ערן.
עמדתי כשפני לפרדס והשתנתי, מאושר מההתחברות המהירה עם הטבע.
כשסיימתי, מצאתי את עצמי חוצה קו אדום נוסף: פסעתי לתוך הפרדס
והתחלתי לצעוד בין השורות. מאז שאני זוכר את עצמי אני יודע
שלפרדסים לא נכנסים בלילה. בלילה הופכים הפרדסים למקלטם
ולמסתורם של רוצחים, מחבלים ושאר מזיקים. אבל הפעם לא פחדתי.
טוב, לפחות בהתחלה. פשוט צעדתי בין השורות כשהלבנה מאירה את
דרכי בחיוכה, נהנה ממקהלת צרצרים וקרפדות בדולבי-סראונד, שואף
לקרבי ללא שובע את הריח המתוק. ניסיתי להיזכר: מתי הייתה הפעם
האחרונה שעשיתי דבר כזה? בתנועת הנוער אולי? כמעט התחלתי
לשיר.
אבל בדיוק אז הוא הופיע מולי. פרוע שיער, בגדיו קרועים, פניו
שרוטות, מנופף בידיו לכל עבר וצועק מילים ושברי משפטים בלתי
ברורים, שאת רובם אינני זוכר: "מת", "ציץ", "קיצץ בנטיעות",
"אלוהים", "העולם הבא", "מים, מים" ועוד כהנה וכהנה.
הדבר המוזר ביותר בכל הסיטואציה הזאת הוא שלא נבהלתי. ולא שקשה
להבהיל אותי. מספיק "בווו" קטן ובלתי צפוי מאחורי. אבל משום
מה, אפילו צילה של צמרמורת לא חלף בגווי לנוכח הופעתו הפתאומית
של הזר והתנהגותו הבלתי רגילה. עמדתי מולו ולא חשתי בשום סכנה.
אפילו כשנעץ בי מבט זועם וצעק מספר פעמים - "אתה שקרן!" הרגשתי
כמו אליס לאחר שהבינה שהמלכה היא בסך-הכל קלף של נייר. אדרבה,
לאחר זמן מה נדרשתי להתאמץ ולבלום את הצחוק שאיים לפרוץ
מגרוני.
כנראה שכשראה שאנחנו לא ממש מצליחים לתקשר הוא פנה מעלי ונעלם
בין השורות כשהוא פולט צעקות משונות, מנופף בידיו בפראות וחובט
בישבנו שלו, כרוכב הממריץ את סוסו.
במבט לאחור, אני קצת מתקשה להאמין שכך עשיתי, אבל לאחר המפגש
עם המטורף המשכתי בטיולי, כאילו פגשתי חבר במהלך שוטטות ברחוב
דיזינגוף באמצע היום.
אני זוכר את הרגע בו התחלתי לפחד. זה היה כאשר הבנתי שהדבר
המונח לפני לרוחב המעבר בין השורות הוא גופת אדם ערופת ראש.
מהרגע שהבחנתי בו לראשונה , ועד לזמן בו הייתי כבר ממש קרוב,
ניסה מוחי למצוא הסברים שונים ומשונים לעצם הכהה שראו עיני:
גזע עץ, צינור עבה, תלולית עפר, נחש בריח שבלע בנאדם, שורשי עץ
שצמחו בכיוון הלא נכון. גופה ערופת ראש לא הייתה ברשימה. אבל
כשעמדתי במרחק של חצי מטר ממנו, כבר לא יכולתי לרמות את עצמי.
הוא היה לבוש בג'ינס ובחולצה אדומה, או אולי חולצה לבנה ספוגה
בדם. את הסוגיה הזו כבר לא התעכבתי לברר.

באותן שניות ארוכות בהן רצתי בכיוון ההפוך, מילא את אוזני רעש
מחריש של צרצרים וקרפדות. האוויר המתוק והסמיך האט את ריצתי.
מזה ומזה התרוממו עצמים כהים מבין העצים ועפו בצרחות לשמים.
בניגוד לתיאורים הנפוצים בספרות, לא נראה לי הזמן עד שהגעתי
לשולי הפרדס כנצח. אולי קצת יותר ארוך ממה שהיה באמת. כבר
ראיתי את עצמי יושב במכוניתי ונוסע הביתה. פרצתי בריצה מתוך
הפרדס ואז הבחנתי באורות המכונית המתקרבת. עד שבלמתי את ריצתי
היא כבר הייתה קרובה מדי.

הגבר הגבוה והממושקף בחלוק הלבן עמד מעל מיטתי וחייך כשפקחתי
את עיני. לידו עמדה אחות לא יפה ובדקה את שקית האינפוזיה
המחוברת לזרועי בצינור גומי.
"וואלה, היה לך מזל גדול, עקיבא. תאמין לי, אני לא מבין איך
יצאת מזה רק עם כמה שריטות".