תמיד אותה הרגשה מוזרה. הרגשה של לא לדעת איך אני צריך
להרגיש.
ככה הרגשתי כשהייתי צעיר יותר ביום הזיכרון. לא ידעתי מה אני
אמור להרגיש, האם אני אמור להיות עצוב, רציני, שקט?
האם האנשים שנהרגו במלחמות ישראל ובפעולות האיבה היו בכלל
קשורים אלי? הרי אלו אנשים שלא הכרתי, שלא הייתה להם כל נגיעה
אלי, לא בני משפחה, לא חברים, בקיצור, זרים!
היום אני יודע את התשובה. היום אני יודע שלכל אחד ואחד מבין
האנשים האלו, החללים, יש קשר יחיד ומיוחד אלי ואל כל אזרח אחר
במדינה.
האנשים האלו נתנו את חייהם כדי שתתקיים מדינת ישראל, מדינת
היהודים. האנשים האלה נהרגו בשנות הארבעים כדי שתוכל לקום
המדינה, והמשיכו להיהרג כל שנות קיומה, עד ימינו, בשביל לאפשר
את המשך קיומה של המדינה.
אז למה, למה, בבקשה שמישהו יסביר לי למה אי אפשר לכבד אותם יום
אחד בשנה? יממה. 24 שעות של כבוד. שתי צפירות, שני טקסים.
למה אני צריך לעמוד בטקס ולשמוע צחקוקים במהלך הצפירה? למה
אנשים חייבים לספר בדיחות במהלך הטקס? למה הם חייבים לדבר
דווקא בזמן שמישהו עולה לשאת דברים? למה הם חייבים לשיר עם
המקהלה?
ובקדמת הרחבה, בזווית העין, עומד שלט נמוך, לבן, שנראה כאילו
לא במקומו, ומנסה לא להתבלט. ועל השלט כתוב "מקומות שמורים
למשפחות השכולות".
והם, האנשים שהקריבו הכי הרבה, הקריבו אב ובן ואימא וילדה,
יושבים להם בשקט בקצה הרחבה ומנסים, כמו השלט, לא להתבלט.
להם יש פצע אחד שלעולם לא ייסגר, לעולם לא יגליד. פצע אחד שכל
שנה יש יום אחד בו הוא נפתח ושותת דם. וביום המיוחד הזה בשנה,
הם יושבים בקצה הרחבה, ומאחוריהם הם שומעים את הצחקוקים ואת
המלמולים, שחודרים אל תוך הפצע בליבם כמו סכינים מלובנות.
כשיצאתי לפולין, היו הרבה דיבורים על "להתחבר". להתחבר לשואה,
להתחבר למראות, לזוועות, לסיוטים, להתחבר לחוויה, לתחושה.
בפולין אין לך ברירה. אתה פשוט נשבר כשאתה רואה את הדברים מול
העיניים. אני יודע שלעולם אני לא אוכל לשכוח, או להתעלם, או
אפילו "לא להתחבר".
אבל ביום הזיכרון זה קשה יותר. קשה לאנשים היום להבין שפעם,
קיום המדינה לא היה מובן מאליו. פעם, אנשים היו מקריבים את
עצמם לא בשביל לגור במקומות כמו גוש קטיף ומעלה אדומים. פעם,
ההקרבה הייתה על קיום, קיומה של מדינת ישראל, לא קיומה של
מדינת ישראל פלוס התנחלויות.
אבל היום הכל נראה כאילו בא בקלות. אנשים לא תופסים, בעיקר לא
אנשים בני הדור שלי, את העובדה ש-21781, אנשים, נשים, טף
וזקנים מסרו את נפשם פה במדינת ישראל. חלקם נפלו בקרב, חלקם
התפוצצו באוטובוס. וכולם חללים שזועקים לשמיים את זכות הקיום
של מדינת ישראל שנקנתה בדמם.
בשנה הבאה, אני מקווה שאני אוכל לעמוד בטקס הזיכרון ואפילו
אצליח "להתחבר" לטקס, בתקווה שאנשים לא ישירו, יצחקקו, ימלמלו
או יספרו בדיחות בזמן בו אנו צריכים לכבד את הנופלים שבמותם
ציוו לנו חיים.

יהי זכרם ברוך.