"אמא, אמרת שפרה גועה,
וכבשה פועה,
וכלב נובח,
וחתול שחור בורח,
וכששומעים שאגה של נמר,
צריך לדעת להיזהר.
ויש קריאה של עורב,
ויללה של זאב,
ואחרי כל אלה, יש לי תהייה:
ספרי לי אמא, איך עושה גווייה?"
והאם מביטה בו במבט אוהב,
ואומרת בלאט, בטון מתחשב:
"זו באמת בעיה,
להסביר איזה צליל עושה גווייה,
זו לא פעייה,
וגם לא געייה,
היא לא נובחת,
וגם לא בורחת,
היא לא תצייץ,
היא גם לא תמצמץ.
היא לא תשחק,
והיא לא תנשק.
גווייה שוכבת בשקט בבור,
היא לא תעמוד בקריאת יזכור,
היא לא תגדל צבעונים בגינה,
היא לא תשיר את המנון המדינה,
היא לא תבכה כשכולנו בוכים,
היא לא תחוש את מגע הפרחים,
היא לא תגיע למדפים הגבוהים,
היא לא רואה את מה שאנחנו רואים.
אז בפעם הבאה, בן, שתחשוב על גווייה,
אל תחשוב על מה שיש אלא על מה שהיה,
על הקולות ששמעה,
והפרחים שגידלה,
ועל איך שמחר
הכל יישאר אותו הדבר."



לזכרם של כל אלה שכדאי שנזכור.