בתוך רחוב הומה אדם, על ספסל לצד הכביש ישבנו פנים מול פנים.
לאחר מבט ארוך מידי בתוך עינייך, טבעתי בים ירוק וצורב.
הפניתי את מבטי,הסתכלתי לכל כיון חוץ ממך.
עייני חיפשו, חיפשו ללא הרף משהו יציב להיאחז בו.
חיפשו את מה שאיבדתי לנצח.
אתה חושב שזה לטובה והרי אתה תמיד היה הצודק מבין שנינו.
אלפי משפטים שלא נאמרו, ורציתי כל-כך לומר התפוגגו ברגע של
בלאק-אאוט גורלי.
שתי זקנות שהביטו בחמדנות בספסל עליו ישבנו,קטעו את הדקות
הספורות שהוקצבו לי איתך.
קמנו משם וחצינו את הכביש, בדיוק רציתי לומר לך שהדבר שאני הכי
מצטערת זה שלא אראה אותך יותר.
אבל שתקתי וכעבור שניה זה כבר נעלם בתוכי.
אמרת שבטח אמצא מישהו פחות עצבני וקשוח ממך
ואני עניתי לך שיש הרבה כאלו.
חייכנו קצת, התחבקנו הרפת ממני ואמרת לי להרפות ממך נזכרתי
במרירות מסוימת שאפילו לא טרחת לקרוא את התפצלות שלי.
כי אם היית קורא היית מבין מה שניסיתי להסביר לך באותו הלילה
בחניון.
החיים נחצים לשניים. מתפצלים.
לחיים לפניך וחיים איתך, אך עתה זה חיים איתך וחיים בלעדייך.
איחלת לי בהצלחה בהמשך הדרך, נישקתי אותך, בפעם האחרונה.
שאלתי אותך אם תתקשר שתחזור, פנית לרכב ואמרת שזה יהיה עוד כמה
שנים, עניתי לך שעוד חצי שנה אתה חוזר.
אני לא יודעת על סמך מה קבעתי את זה.
פניתי לדרכי, הסתובבתי ושלחתי לך נשיקה באוויר.
שנים שלא שלחתי נשיקה באוויר.
נסעת משם.
המשכתי ללכת וכעבור עשר צעדים הבנתי שאתה איננו.

הגעתי הביתה הלכתי בצעדים כבדים למרפסת,משום מה חיפשתי אותך שם
למטה מחכה לי.
דמעות צורבות סימאו את עיניי ולחשתי בקול מרוסק "תחזור...
תחזור".

ביום חמישי בשעה שש וחצי ההופעה שלי מתחילה.
אני יודעת שלפני שאני יעמוד על הבמה מול כולם, והזרקורים
יסנוורו את עיניי ושהוטל קליפורניה יתחיל להתנגן, אני אציץ דרך
אחד הפרגודים ואקווה כי אתה שם יושב, במקום השמור שלך.
יושב ומביט בי גאה.

הצפירה תמיד נשמעה בעיני כמו אלפי צרחות מצמררות.
זה קטע אותי בעת הכתיבה.
צפירת יום הזיכרון.