-ב-
הוא כבר רואה את אורות מכוניתו של רונן שחנה בין עצי הזית
שלצדי הכביש. הוא חנה מעט רחוק מהשער כדי שהשומר של הכפר לא
יראה אותו. רועי צועד אליו מן השער. הוא הולך הליכה איטית
וזקופה, הוא מרגיש שזה מקנה לו חוסן שלפעמים חסר לו. הוא כבר
קרוב. חיוך קצת מאולץ. רונן ממתין לו מחוץ למכונית. הוא לובש
חולצה שחורה ללא שרוולים ומכנסי ברמודה לבנות. סתם, מה שהיה
בארון... והוא נראה כל-כך טוב.
"היי, שמח לראות אותך שוב".
"היי", החיוך מתרחב.
"לאן אתה רוצה לנסוע?"
"לא יודע. אתה הנהג, אתה מחליט."
הם נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע ללא כיוון, רק עם מטרה. רגע
של מבוכה. אין על מה לדבר. פותחים קצת חלון כדי שעשן השתיקה
יצא החוצה. מנסים את הרדיו הדפוק. זה לא ממש עוזר, זה אפילו
קצת מצחיק.
רונן מחליט לספר על אימא שלו, כרמלה. "היא עושה לי את המוות.
אני לא יכול איתה... שקט... כל הזמן... וככה... והיא לא יודעת
עליי. היא חושבת שיש לי חברה". אבל רועי לא ממש מקשיב, הוא
שקוע במחשבות אחרות.
הים בלילה נראה אינסופי. הוא עושה אותך כל-כך קטן, ומזכיר לך
לשים הכל בפרספקטיבה נכונה. יש לו קצב מלוח ולח, שחודר לך למוח
ומסדר את המחשבות. לאט לאט, רגוע ונעים.
הם מגיעים לחוף הים באשדוד. הם חולצים נעליים והחול, שחום היום
נותר בו כל-כך נקי ורך. והים כל-כך שחור, רק בקצותיו קצף לבן
שמואר באור ירח. רוח קלילה מנשבת ונותנת להם סיבה להתקרב מעט.
מרחוק הם רואים את מגדל המציל. הם עולים למרפסתו. יושבים שם
בחושך, רק שניהם. מרוחקים אחד מהשני רק כמה סנטימטרים בודדים
וים של רגשות. העיניים מתביישות להיפגש. הגרון כל הזמן
מתייבש.
"גרמת לי לגמגם אתמול באוטובוס." רונן מישיר מבט. "אני לא רגיל
שהמילים לא יוצאות לי מהפה, בדרך כלל יש לי הרבה ביטחון."
רועי מפנה את מבטו. הוא נבוך. מתוך צורך הוא שולח יד ואוחז
בידו של רונן בעדינות. רונן מניח את ידיהם בין שתי רגליו כדי
להתחמם ולחמם. רועי מרגיש איך שהדופק שלו מתגבר. הוא מרגיש גם
את הדופק של רונן. בשתיקה שנופלת שוב הוא עוצם את עיניו וחש את
שפתיו של רונן נוגעות בשלו. ברכות. הכל מסביב נעלם. מתפוגג.
משתתק. גם הים עוצר את תנועתו לרגע.
הוא שולח את ידו ומניחה בעדינות על צווארו החם והחלק ומקרבו
אליו. יד נוספת נשלחת אל המותן. שתי לשונות מחליקות בעדינות
אחת על השניה אחת אל השניה. מתפתלות זו לעבר זו, מבקשות לחוש,
לטעום ולהכיר. בתאום מושלם, כמו ריקוד, המונע מכוח היצר בלבד,
הם שואפים זה את זה כמו סם. הם מתמכרים לריח, למרקם, לטעם. הם
משתהים רק לרגע, מסתכלים אחד על השני, מחייכים, מוודאים שלא
חלום. הם מפשיטים אחד לשני את החולצה. הגוף מזדעזע מהחום
שבמגע, כשחזה ובטן נצמדים. הם חשים את החיבור שנוצר עם חום
הגוף המבקש מול קור הלילה. תשוקה לגלות עוד, לחוש עוד פיסת עור
חלקה, עוד שריר, עוד עצם ועוד וריד של הגוף. הידיים נשלטות
על-ידי התאווה והחשק. חלציים נצמדים בכוח, הם חשים אחד את השני
בכל אונם.
עייפות כבדה מכסה. רק אחרי שהם גומרים גודל העייפות מתברר. אם
זו השעה או האנרגיות שזה עתה שפכו. הם נשארים שם עוד מעט.
חבוקים זה בזרועותיו של השני.