אני הולכת,
לבדי במדבר,
מסביבי מתנשאים אנשים זרים,
מדברים בשקט.
הם נשמעים כמו להקת דבורים מזמזמות,
אולי כועסות, אולי עצובות,
לא יודעת.

אני מקשיבה,
לשקט הרועם,
מסביבי נשים בוכיות מתייפחות לכתפיהם של גברים דואגים,
חבושים כיפות,
הרבי ממלמל תפילה לא מובנת, ברקע מהדהד קול הקהל הקורא 'אמן'
אולי מתוך אמונה, אולי מתוך הרגל.

אני מסתכלת,
על הגופה,
מוכנסת לתוך הקבר מכוסה בשקית לבנה,
דוממת,
העפר ממלא את הקבר באיטיות, עד שנוצרת תלולית קטנה,
הוא למטה.

אני בוכה,
אני לא,
אני עוצרת את הדמעות בגרון, חונקת אותן.
עיני מאדימות,
בצידי הימני אחותי מושכת באף,
בני המשפחה בוכים בקול, קוראים את ההספד.
פרחים מונחים על הקבר,
כמה הרבה פרחים

אני צופה,
בשקיעה ,
מבעד לגדר בית הקברות,
צובעת את השמיים באדום.
האחו הירוק זע על-פי תנועות הרוח
והיער העבות שבאופק כבר מתחיל להשחיר,
השמש תזרח מחר.

אני הולכת,
צופה בקבר נעלם מאחורי ערימות פרחים,
בקבר ליד הפרחים כבר נבולים.
אני משתהה לרגע לבחון את שני הקברים.
יוצאת מבית הקברות,
בצעדים איטיים,
קר בחוץ,
ובפנים.

אני חוזרת,
למציאות.