חולצת פסים שחורה. מכנס זרוק, נראה לי מפוקס או משהו כזה. אני
ישבתי למעלה והוא... הוא נתן לעצמו לזרום עם הטירוף המתוק הזה
שלו, למטה. על הבמה. אם היה לי אומץ, הייתי קופצת עליו כמו
חתולה פראית ונותנת לו מזה חיבוק... רציני כזה - משהו מקצועי.
בעצם, על מי אני עובדת... הייתי לוקחת אותו לאותן מדרגות
חשוכות שם בצד ימין ומוציאה לפועל את זממי אחרי שעגבתי עליו
כברת זמן לא קצרה... דווקא הקטע המצחיק הזה עם ה-ש' השורקת שלו
נורא סקסי בעיניי.
גם היא הייתה שם. למען האמת, היא די חמודה. טוב, אני אמורה
לדעת.. הרי גדלתי איתה כמעט.
חולצה שחורה מכופתרת ודי צמודה, ג'ינס כרגיל ונעלי הדיזל שלו
מלפני איזה 1000 שנה, כשדיזל עוד היו חמודים ולא ממש יקרים
בצורה מופקעת ובזיונית. אני בכלל שונאת ללכת עם מותגים. אני
מרגישה כאילו מישהו שולט בי, נראה לי זה התפתח אצלי באופן
רציני אחרי שקראתי את "שיבוש תרבות" ואחרי שיצאתי לשנת שירות.
בכל מקרה, הוא עמד לידי, הוא תמיד עומד לידי, גם כשאני לא
איתו. לפעמים זה קצת מרגיז. וההיא, החמודה, זאת שפעם הייתה
שכנה שלי, היא באמת משהו מיוחד. אבל גם אני! נראה לי שמאז
שהפכתי להיות מיוחדת, או לפחות מאז ששמתי לב שאני כזאת, אני רק
מתעסקת באיך אנשים גם יבינו שאני כזאת. אתם מבינים, מישהו,
מתישהו, איפשהו... מישהו חייב לראות את זה. זה שעומד לידי ראה.
גם עוד כמה בנים ראו את זה וגם כמה בנות. ואולי גם אחותי.
בעצם, בטוח אחותי. אז למה זה לא קורה לי כבר? אני מחכה די הרבה
זמן ושום דבר לא מגיע. אף פעם לא רציתי להיות מפורסמת ואני
עדיין לא רוצה, אף פעם לא רציתי להיות נורא עשירה. וגם את זה
אני עדיין לא רוצה במיוחד. אני רק רוצה שיקרה לי משהו של אנשים
מיוחדים. לכל מישהו מיוחד - במוקדם או במאוחר - קורה משהו של
מיוחדים. זה מן חוק כזה. כמו ההיא, החמודה, שההוא, על הבמה,
פשוט כתב לה שיר ושר לה אותו מול כווולם. אז זה, נגיד, זה משהו
של אנשים מיוחדים. או נניח, ההוא שפתאום החליט שבא לו גם לצלם
ולא רק לכתוב, ומסתבר שהוא הרבה יותר טוב בזה, והוא מצלם בצורה
מקצועית לאללה, אז עכשיו לקחו אותו לאיזה עיתון, איזה קטע. כל
החיים הבנאדם עובד באיזו עבודה שגרתית, מחלטר איזה כמה שירים
וסיפורים קצרים כתחביב, ויום אחד הוא קונה איזו מצלמה טובה
ופתאום מסתבר שהוא הכי טוב בזה מכל שאר הדברים... אז גם זה
משהו שקורה לאנשים מיוחדים. ואני? חוץ מלשבת עם ג'טרו טול
ברקע, ולכתוב קצת על הלפטופ, שום דבר מיוחד לא קורה לי. אולי
זה שאני הולכת לספסלים מבודדים בעיר וכותבת.. לא, לא ממש. אולי
זה שאני בטוחה שיש לי משהו נפשי... גם לא. כל העולם על פרוזאק
היום, למרות שאני לא בעד. אולי זה שמכל הקורנפלקסים בעולם אני
הכי אוהבת את הרגיל של תלמה, ועוד בלי סוכר... כן, טוב נו, זה
מתקרב למיוחד, אבל עדיין לא כל כך. האמת היא, שלפעמים אני
מרגישה קצת שונה ומיוחדת ביום הזיכרון, כשכולם באים סתם עם
חולצות לבנות ואני לא, למרות שאח שלי מת לפני חצי שנה בצבא,
ולי זה בכלל אמור הכי להפריע.
וגם מה שאני עושה עכשיו גורם לי להרגיש מיוחדת, זה בטוח. בכל
זאת, כמה פעמים כבר יצא לכם לראות מישהי עם עט ופנקס מצ'וקמק
יושבת על פסי רכבת?
ניצחתי.